עירית קפלן: "אני לא מתביישת לומר שאני רוצה כסף"

עירית קפלן יודעת שיהיה לה כסף. זה רק עניין של זמן. את ה"אני רוצה כסף" היא אומרת בקול רם וצלול, שכולם ישמעו, וממש לא אכפת לה שיחשבו שהיא גרידית. בכלל, הכול אצלה בגדול. הגוף, העוצמות, הדיבור, האמביציה. אז גם כסף היא רוצה, ובגדול. שיהיו לה, לבעלה ולילד חיי רווחה נוחים ולא חיי דוחק של אמנית שחיה מהיד לפה. אז נכון שכרגע היא חתומה בחוזה קיבוצי בקאמרי, כחלק מהאנסמבל של התיאטרון, אבל היא יודעת שיגיע הזמן שהיא תמשיך הלאה, למחוזות החוזים האישיים המרופדים באמת.

"אני לא מתביישת לומר שאני רוצה כסף, אבל השאלה אם אני מתוגמלת כראוי לא מסתובבת אצלי כל הזמן בראש", היא מבהירה. "אולי זאת הבעיה שלנו כשחקנים. אנחנו נוהים אחרי התפקיד ואז לא דורשים להיות מתוגמלים כראוי. אנחנו רוצים תפקידים ראשיים, תשומת לב שמעוורת את עינינו, ואז אנחנו מתביישים לבקש כסף. קשה לכמת משחק לכסף".

- למה?

"כי מה אנחנו? ליצני החצר. אדם שעובד בבנק יכול לכמת את שעות העבודה שלו. מה שחקן עושה? משחק בכאילו, ואיך אפשר לכמת את זה לחומר. אני אומרת שלא לגיטימי לחשוב ככה ואני רוצה לכמת את העבודה שלי בכסף ולחיות טוב, כי לא מגיע לי יותר, אבל בטח לא פחות, ממישהו שהתמקצע במה שהוא עושה, וסיים תואר. היכולת להביא בן אדם לתיאטרון ולגרום לו לשכוח לכמה שעות מהמציאות, להביא אותו לקתרזיס - זה שווה כסף".

- את מעורבת במו"מ של הפרויקטים שלך?

"במאה אחוזים. אני חולת שליטה, ושום דבר לא עובר בלי אישור שלי. אני חייבת למשוך בכל החוטים. הצ'קים שאני מקבלת לא עוברים קודם לסוכנת, אלא מגיעים אליי אחרי ניכוי העמלה שלה. אני רוצה עצמאות כלכלית. אין חוזה שאני לא קוראת. אני בקיאה בכל חוקי האיגוד. שח"ם עשה רק טוב לשחקנים. ההתאגדות העלתה את המחיר שלנו ושומרת על נאותות ההפקה, על התנאים הסוציאליים, על הזכויות שלנו".

- התאגדויות מאיימות על מעסיקים.

"כמו בכל מהפכה ראשים נערפים ודם נשפך. זה היה בעבר, היום כבר לא. כל המלהקים, הסוכנים, המפיקים - כולם עובדים עם האיגוד".

- יש שחקנים ששוברים את השוק?

"אני מניחה שכן, אבל הרבה פחות. האיגוד לא מחלק שווה בשווה את העוגה - החוזים נשארים אישיים - אבל הוא לא מרשה להזנות את המקצוע".

- את בכלל טיפוס פוליטי. חתמת על העצומה נגד ההופעות באריאל וחזרת בך.

"חתמתי באינסטינקט, כי הנטיות הפוליטיות שלי הולכות לשם. אבל מצד שני חשבתי לעצמי שאני קצת צבועה ולא שלמה עם עצמי. אני הרי חלק מתיאטרון שזוכה לתמיכה ממשלתית ונתמך על-ידי הציבור, ואני יורקת לבאר כשזה לא נוח לי. המילה חרם קשה לי. אני כן מאמינה בהבאת הצגות עם מסר פוליטי לאריאל, אבל בגדול אני מאמינה באמנות ולא בהחרמות. זכותי, כאדם בעל דעה, לחשוב שוב ולחזור בי".

- מהלך שנתפס כפחדני בעיני חלק מהקולגות שלך.

"לא אכפת לי איך זה נראה. היו כאלה שאמרו שזה אקט בוגר. להיות מתון במדינה הזאת זה קשה, כי מושכים אותך לקצוות. אם אתה שמאלני או ימני, אם תקום או לא תקום מדינה פלסטינית. לא לכל דבר בשמאל אני מסכימה, ולראות את הטוב ואת הרע בכל צד זו החוכמה הגדולה. אני בן אדם אקטיביסט מטבעי, אני עושה ומופיעה כשצריך, אבל אני לא מקבלת כתורה מסיני מה שמכתיבים לי. הייתי צריכה הרבה אומץ כדי לחזור בי, כולם כעסו עליי, אבל ישנתי טוב בלילה".

- התגייסת למען חוק טל עם אמנים נוספים.

"כי זה מאוד מקפיץ אותי. מקפיצים אותי הסכומים הגדולים שמופנים למגזר הדתי. אני לא רוצה להיות פראיירית. כל מילואימניק סוחב שני בחורי ישיבה על הכתפיים. שיעשו שירות לאומי, משהו למען המדינה. לא מקובל עליי שהם מקבלים סכומי עתק ואומרים אנחנו מתפללים למען המדינה".

- המנהלים והבמאים שלך מקבלים את האקטיביזים שלך בשלווה?

"זה לא עניינו של אף אחד מה אני עושה בזמני החופשי. בכל זאת אנחנו נמצאים במדינה דמוקרטית. האמת היא שהאקטיביזם שלי הוא יותר בעניינים חברתיים פנימיים ולא בפוליטיקה. לכן אני כל-כך שמחה שסוף-סוף פרץ חרם הקוטג'".

- למה לא שמענו אמנים תומכים במחאה הצרכנית הזאת, וכן במחאות דוגמת אריאל?

"תראי כמה שחקנים מתגייסים למען בעלי חיים, כמה תומכים במאבק לשחרורו של גלעד שליט, כמה מתנדבים לקריין ולהופיע באירועים. אני עדיין חושבת שמעורבות פוליטית של אמן דורשת יותר אומץ, כי אנחנו ניזונים מתקציבים ממשלתיים".

- בואי נדבר קצת קריירה. נקודת המפנה שלך הייתה בסרט "סיפור גדול". פתאום הכירו ביכולות שלך.

למען הגילוי הנאות, נקודת המפנה הייתה קודם, עם ההצגה 'שמנה' שעלתה בקאמרי ובהופעה שלי בטלנובלה 'האלופה'. זה מה שעשה את הבאזז התקשורתי. ההצגה שאבה התעניינות העצומה, בגלל העובדה שהציגה את מקומו של השמן בחברה, וזה מה שהביא את הפריצה".

- לשם כיוונת? להתמקדות במראה החיצוני שלך?

"את הסרט וההצגה מאוד רציתי. כשסוף-סוף יש תפקידים לבחורות עם ממדי גוף גדולים, אני יכולה לשחק את כל הפצע. אילו היו נותנים את התפקיד לבחורה רזה שהייתה צריכה להשמין בשבילו, הייתי שוברת קירות".

- השאלה היא אם הגוף לא כולא אותך מקצועית.

"הנטייה הראשונה שלי היא לומר כן. ברגע שאני מוגבלת בגלל המשקל אני לא יכולה לשחק כל תפקיד. רק שמה שחשבתי שיגביל אותי גרם לי לפרוץ לתודעה, בידל אותי, הרים אותי על רמפה מעל כולם, והיום אני באמת לא מרגישה שעושים מהמשקל שלי אישיו בתעשייה".

- אולי כי דיברת עליו באופן חופשי וכן.

"והוצאתי את העוקץ. אני מתה על עצמי. בבית שלי יש מראות בכל כיוון, והתחתנתי עם גבר שאוהב אותי כמו שאני. כרגע לא רק שזה לא מגביל אותי בקריירה - לא רואים אותי כשמנה. בקאמרי הוכחתי את עצמי מספיק, כך שזה ממש לא פרמטר. חוץ משמנה, אף פעם לא עשיתי תפקיד שקשור לממדי הגוף, אלא תמיד תפקידים של אישה סקסית, או במחזות של חנוך לוין".

- לוין חיפש קריקטורות.

"אין מצב. הוא בונה דמויות גרוטסקיות, עמוקות, אבל לא קריקטורות. אף דמות שלו, עד כמה שהיא מופרזת, היא לא רדודה, אלא מלאה בכאב. אני משחקת עכשיו ב'שיץ', שמתחיל קומי ונגמר מאוד כואב. אני חייבת הרבה לעמרי ניצן, שראה בי פוטנציאל מההתחלה וקטף אותי. סיימתי בהצטיינות והלכתי למלצר שנתיים, ובמקביל שיחקתי בפרינג' ובפרויקט בגרמניה, אבל הייתה לי תחושה שזה יבוא משם. עמרי ליהק אותי ל'כטוב בעיניכם' שהוא ביים, ונכנסתי לחוזה קיבוצי. באיזשהו מקום אני אוהבת את זה. נראה שאני קצת מתגעגעת ללהקות השחקנים הנודדות".

- אמרת שאת רוצה להרוויח כסף. זאת הדרך?

"לאישה שרוצה ללדת ילדים, אין כמו החוזה הקיבוצי ששומר לה על המקום שלה. אני מייחלת לחוזה אישי ראוי שיהוון את התנאים הסוציאליים שלי".

- בינתיים הטלוויזיה מאזנת את ההכנסה.

"אין מה להשוות בין ההכנסה מהטלוויזיה להכנסה מתיאטרון. זה לא הלחם שלי. זה הממרח".

- לא הייתה לך בעיה לעשות טלנובלה.

"כולם הולכים על הכול".

- את לא מתייפייפת.

"נהניתי מהקלות הבלתי מחייבת הזאת, אחרי הכובד של חנוך לוין. נעים להרוויח כסף בקלות. הרבה שחקנים היו מתים לעשות טלנובלה; סליחה, דרמה יומית".

- מה הקו האדום שלך?

"תסריטים שלא מוצאים חן בעיניי. משהו שלא כתוב טוב, כשמשהו בעלילה שאני צריכה לשחק נראה לי מופרך. כבודו של חיים בוזגלו (במאי) במקומו, אבל לא אהבתי את הקקופוניה של 'זינזאנה'. כל שחקן ניסה לצעוק יותר חזק כדי לבלוט מול המצלמה. אני גם לא אוהבת תמיד את השימוש באנשים שאוספים ברחוב ומשחקים את עצמם".

- זאת זילות של המקצוע.

"ולא דורש מהבמאי להתאמץ כדי למצוא שחקן שיעשה עבודת תחקיר ראויה".

- עכשיו את לפני צילומי סדרה קומית חדשה.

"ל'יס', עם יובל סמו, שהתחילה בכלל כסדרת אינטרנט. כתבתי הצגת ילדים עם יובל בר-לב, שנמצאת עכשיו במשא ומתן עם בית ליסין ועם המדיטק. השתמשנו בקשרים שלנו כשחקנים כדי לקדם אותה, ואנחנו מתנהלים לפי החוקים הברורים של האיגוד בקשר לחלוקת הרווחים, אם תהיה. חוץ מזה, אני נורא רוצה קולנוע, כי אני נהנית מהטוטאליות שלו, מהיכולת להדפיס ניואנס טוב ולא לנסות לשחזר אותו בכל ערב על הבמה. נראה לי שאחרי הכתיבה אני אביים. זה בדיוק מתאים לי. אני הרי אוהבת להיות זאת שמושכת בחוטים".