"יש לי כסף, אבל אני יוצא לעבוד כאילו אין לי מה לאכול"

לצבי אקרשטיין היה בית חרושת בחולות צפון תל-אביב, מפעל קטן שייצר מרצפות רחוב בעזרת מכונות שקיבל מגרמניה מכספי השילומים. בכל פעם שבנו, גיורא, היה מזייף בבית הספר, היה צבי מאיים עליו שאם לא יתפוס את עצמו בידיים, ומהר, הוא ישלח אותו לעבוד במפעל ויכריח אותו ללבוש את השק המלוכלך שלבשו יוצקי המרצפות. נער השעשועים, שאהב בנות יפות ובגדים יפים, וממש לא הזדרז להיכנס לעסק המשפחתי, היה אוסף את עצמו וצולח, בקושי, תעודה בלי שליליים.

כשהטרבל-מייקר נתפס מעשן עם חברים בטיול של הצופים, הוא סולק משם והתקבל בחום בחברה הסלונית. אחרי שכבר אפסן את מדי החאקי, והלך למבדקים לקורס טיס, קראו לו לחזור לגרעין של התנועה בשדה בוקר, והוא התגייס. הייתה זו תקופת להקת הנח"ל של אורי זוהר ושל חיים טופול. אחד מחברי הלהקה, ליצן בשם ברקו, נהג לעשות חיקוי מוצלח במיוחד של בן-גוריון. יום אחד, כשאקרשטיין והחברים הגיעו לחדר האוכל, הם התיישבו במקרה מול הזוג המלכותי, פולה ודוד, שגם חברי הקיבוץ הוותיקים היו חוטפים פיק ברכיים כשהיו עוברים לידם. כשבן-גוריון פתח את הפה והתחיל לדבר, נזכר גיורא בחיקוי של ברקו מהלהקה, ופרץ בצחוק היסטרי שהבהיל את בני הזוג הקשישים והדביק את כל החבר'ה, עד שכולם ברחו משם בלי אוויר.

כשהתקרב מועד השחרור מצה"ל, תכנן טיול ארוך לחו"ל, עם דגש על בילויים אין-סופיים ואפס מחשבה על העתיד. אבל אז התהפכו חייו. כמה שבועות לפני ההתייצבות בבקו"ם קיבל האב התקף לב חמור ואושפז בבית חולים. התוכניות הגרנדיוזיות לחרוש את העולם התקמטו לכדור נייר שהושלך לפח. גיורא ביקש להקדים את חופשת השחרור כדי למלא את מקומו של אביו בעסק. קלות הדעת התחלפה באחריות לפרנסת המשפחה, ששאבה אותו עמוק לעבודה קשה סביב השעון.

בגיל 72, עם רכוש גדול ועשרה נכדים, יכול גיורא אקרשטיין להעביר את הביזנס לדור הבא, שממילא כבר עובד בעסק, וללכת להשתזף על סירה בים. אז נכון שהוא שזוף מאוד גם ככה, אבל הוא גם מתייצב במטה החברה בהרצליה מדי יום. "אני שואל את עצמי עד היום למה", הוא אומר ברצינות, אבל זיק ממזרי, תאב חיים, ניצת לו בעיניים. "אני עושה אותו דבר בבוקר כל השנים. קם בחמש, כמו שאבא הכניס לי לראש. זה לא הכסף. כסף לא מעניין אותי. זאת היצירתיות, פיתוח של דברים. הכי מעניין אותי זה לעקוב אחרי מה שקורה בתחום".

- ובכל זאת, למה לך?

"מה את רוצה מהחיים שלי? אני יודע למה? אני יושב פה כל יום, קם בבוקר וכועס. אותו הדבר כמו פעם. אני יוצא לעבוד כאילו אין לי מה לאכול בבית. רוב החברים שלי פנסיונרים שיושבים בבתי קפה. הם נפגשים בבוקר ומתכננים מה יאכלו בצהריים, ובערב שוב נפגשים כדי לשתות קפה. יש לי רכוש וכסף, ואני יותר נהנה לשבת במשרדים".

- יש לך שלושה ילדים. ייעדת אותם לעסק?

"לא רציתי שהם יחיו בחו"ל. צביקה, הבן שלי, הוא המשנה למנכ"ל ומנהל את העסק, מאיה היא עורכת דין ומשמשת כיועצת המשפטית של החברה, וקארין היא אדריכלית עצמאית ומשתמשת במוצרי הבטון הדקורטיבי שלנו, שהוא תחליף זול יותר לאבן הטבעית ונראה יפה כמוה. ראיתי את זה בארצות הברית והחלטתי להקים מפעל לייצור בטון אדריכלי בארץ, בראש פינה. לפני עשר שנים בניתי בראש פינה בית נוסף, שמשקיף על הכינרת. אנחנו מארחים שם חברים".

מאבק העובדים בירוחם

במשך השנים הפך המותג אקרשטיין לשם נרדף לבלטות. אמרת אקרשטיין, ראית רחובות של ערים שלמות מכוסות במרצפות אדומות-אפורות. אבל לפני שנתיים הוא הוזכר בהקשר פחות מלבב - התנכלות לעובדים. בנובמבר 2009, אחרי תקופה שבה התלוננו על שעות עבודה ארוכות, ביטול ותק, הפחתות שכר, איסור התאגדות שהוכנס לחוזים שלא כדין, ותנאי בטיחות לקויים במפעל בירוחם, החליטו העובדים במפעל להתאגד במסגרת כוח לעובדים, הארגון המתחרה בהסתדרות. הם פתחו בעיצומים, שהפכו להפגנות סוערות ולהשבתה כוללת של המפעל.

הסכסוך המקומי הפך למאבק ייצרי בין ההסתדרות, שבה היו העובדים חברים במשך שנים, לבין כוח לעובדים, שהעבירה את פועלי ירוחם אליה, ולווה על-ידי צוות התוכנית "עובדה", שראיין פועלים קשי יום שסבלו, לכאורה, מבעיות בריאות בגלל תנאי עבודה לקויים.

הסכסוך, שנמשך למעלה מחצי שנה, הגיע לבית הדין לעבודה; שם נקבע, אחרי ערעור, שהנהלת אקרשטיין תעשיות תשב למשא ומתן עם ההסתדרות, המאגדת את שאר מפעלי החברה, לא כולל ירוחם, ולא עם כוח לעובדים; תקדים משפטי שאסר על פיצול ייצוג העובדים בתוך חברה אחת. רק אחרי התפטרותו של מנהל המפעל בירוחם התיישבו הצדדים למשא ומתן.

גיורא אקרשטיין עדיין פגוע מכל התהליך. "כוח לעובדים נכנס לירוחם והתחיל להסית מספר עובדים בהבטחות שאם יתארגנו כוועד הם ייהנו מהטבות", הוא פורס את גרסתו. "מכיוון שהחברה הייתה מאוגדת כבר בהסתדרות, התנגדנו בכל תוקף להפרדה של מפעל אחד מהשניים האחרים".

- מה אכפת לך באיזה גוף העובדים מאוגדים?

"אי-אפשר לנהל חברה עם כמה ועדים. בית המשפט פסק לטובתנו".

- אבל חטפתם מכה תדמיתית.

"בעקבות ההתנגדות שלנו להקמת ועד נפרד בירוחם, מספר מצומצם של עובדים, פלוס קבוצת שכירים שנשכרו על-ידי כוח לעובדים, הפגינו ועשו רעש בירוחם, במטה בהרצליה וגם מול הבית שלי. התקשורת אוהבת דברים כאלה, 'מדליקים אש באקרשטיין'. לא יכתבו כשהכול שקט וטוב. ב'עובדה' הסיקור היה לגמרי חד-צדדי וב'מעריב' הייתה כתבה שקרית, שבעקבותיה פורסמה הכחשה. מעבר לנזק התדמיתי לא נגרם לחברה כל נזק".

- ולך באופן אישי?

"בטח שנפגענו אישית. זאת הייתה פגיעה בדרך הניהול שלי ושל הבן שלי, שלקח את זה מאוד ללב. אחרי שהפרשה נגמרה וההסתדרות לקחה פיקוד, העובדים התנצלו. בכל הביקורים שלי בירוחם, יחס העובדים אליי הוא יוצא מהכלל".

- זה לא מפני שהם פוחדים ממך?

"לא. אין אצלנו פחד. המפעל בירוחם משתפר בכל הפרמטרים שהוא צריך לעמוד בהם, והאווירה מאוד טובה. עד היום העובדים אומרים לי שהם מצטערים. תביני, אנשים עובדים פה לאורך כל חייהם. זה פגע בעובדים כמו שזה פגע בי".

תגובת כוח לעובדים: "הארגון נרתם לסייע לעובדי אקרשטיין ירוחם, לאחר שגילינו כי הנהלת החברה משבשת את ניסיונם של העובדים להתאגד ואף החתימה את העובדים על סעיף בחוזה ההעסקה האוסר עליהם להתאגד. זאת בניגוד לחוק. גם לאחר התערבותנו המשיכה אקרשטיין לנסות ולחבל בניסיון ההתאגדות, בצורה שעוררה את ביקורתו של בית הדין לעבודה בבאר שבע. מובן שהטענות על שכירת אנשים לשם פגיעה בשמו הטוב הזויות ומופרכות".

תגובת מערכת "עובדה": "הכתבה שודרה לאחר עבודה מעמיקה ושיחות רבות, בין השאר גם עם אנשי הנהלת אקרשטיין. כתבת תחקיר כזו טבעה שלא תעורר שמחה גדולה בהנהלת החברה ואנו יכולים רק להצטער על דבריו של מר אקרשטיין".

"הייתי המום ממה שראיתי"

אקרשטיין גדל לתוך העסק, אבל ליווה אותו מרחוק. בשנות ה-50 עבר מפעל החברה מתל-אביב להרצליה, שנחשבה אז ליישוב מרוחק יחסית. האב קנה אופנוע כדי להגיע לשם, אחר-כך מכונית, המצב הכלכלי השתפר, והם עברו לבית פרטי. גיורא חי את החיים הטובים. ואז, כאמור, התרחש התקף הלב שטלטל את המשפחה, והוא מצא את עצמו מנהל מפעל, טובע בחומר שאין לו מושג מה הוא אומר, ומארגן קבוצות פועלים להנחת אבני שפה ומדרכות. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לקנות טנדר עם וו גרירה כדי להעמיס את כלי העבודה ולגרור את מערבלי הבטון מאתר לאתר. "כשהחברים היו בדרך לים, הם היו רואים אותי על הטנדר, נוסע לראות אתרים ולבדוק אם הכול בסדר במפעל", הוא מספר.

- אבא ליווה אותך?

"התייעצתי איתו, אבל כבר אז הייתי מאוד עצמאי. ידעתי לקבל החלטות. אימא דאגה לבית, לנילי אחותי. היא לא הייתה מעורבת בעסק בכלל. לאט-לאט התחלתי להכיר את מהלכי הייצור. כשאבא התאושש, הוא השגיח על הניקיון, על הפועלים ועל בית החרושת, היה מאוד מרוכז בייצור, ואני ראיתי את הדברים בצורה מתקדמת, שברוב המקרים הוא לא הסכים איתה. עבדתי קשה מאוד, כי הוא לא היה במיטבו".

- איך נראו השנים הראשונות?

"התעשייה התפתחה, עוד מוצרים, עוד גיוון, דרישה לדברים מיוחדים. עבדנו עבור העיריות דרך קבלנים גדולים. מע"צ התחילו אז לבצע עבודות בריצוף מדרכות במרצפות גדולות, עניין שהיה חידוש. אחרי שש שנים של עבודה מבוקר עד ערב, והרבה בזכות התמיכה של אימא, נסעתי לטיול שלי בחו"ל - שווייץ, איטליה, אוסטריה ופריז. כשרציתי להישאר עוד קצת, העבירו לי מסר מהבית שאני חייב לחזור, כי אבא חטף עוד התקף. בהמשך סגרנו את כל המתחרים שלנו והפכנו כמעט למונופול, יחד עם סולל בונה.

"במהלך השהות בחו"ל גיליתי שיש תערוכות באירופה, בעיקר בגרמניה, שבהן מציגים ציוד לתעשייה, והחלטתי לנסוע. הייתי המום ממה שראיתי. אצלנו המכונות יצקו את המרצפות, אבל הפועלים הוציאו אותן בידיים. שם ראיתי מכונות שיכולות לייצר את המרצפות ללא מגע יד אדם, במערך ייצור שלם. רציתי לקנות אותן ולהביא אותן לארץ, אבל אבא התנגד. על דעת עצמי החלטתי לקנות מכונה עם מערך ייצור מהפכני. הוא לא דיבר איתי חודש, ותחשבי איך זה היה, כשגרנו באותו הבית".

- הוא לא הסכים לשחרר?

"כשלא הייתה כבר ברירה, הוא נתן לי את המושכות, תוך כדי איום ש'אני הולך לחסל את החברה'".

- נשמע איש קשה.

"הוא באמת היה איש מאוד קשה. בבית הייתה מקלחת אחת. אני הייתי חייב לפנות אותה עד שש בבוקר, זאת אומרת, לגמור את כל הסידורים שלי במקלחת לפניו. יום אחד ישנתי אחר הצהריים והוא השתולל, למה אני מתעצל. הוא החדיר בי את קדושת העבודה ואת המחויבות הטוטאלית".

נתן ערבות בנקאית

בתחילת שנות ה-70 אקרשטיין יצא שוב לגרמניה, וזיהה את הטרנד שהביא למהפך עסקי - אבני מדרכה משתלבות. הוא הסתובב ברחובות וראה אותן בכל מקום, נסע למפעלים שמייצרים אותן, והבין שאפשר להפיק מסות גדולות. למרות החשש מהתגובה של אביו, החליט להביא לארץ כמה תבניות. "הוא שאל אותי, מי יקנה ארבעים יחידות למטר במקום חמש?", משחזר אקרשטיין את תגובת אביו. "הוא לא הקשיב כשהסברתי שהרבה יותר קל להניח ארבעים מרצפות כאלה מאחת גדולה. שוב קיבלתי את קללת הדרך ממנו".

- איך שיווקת אותן?

"היה די קשה. באותה תקופה היו חונים על המדרכות, והן היו נשברות. כשהצגתי את המרצפות שלנו, אמרתי שהן הרבה יותר חזקות ואין סיכוי שיקרה להן משהו. אחד הפרויקטים הראשונים שקיבלנו היה הטיילת מתחת להילטון. משרד יהלום דור, אדריכלי הנוף שהיו אמורים לסלול אותה, פחדו מהזפת ומהחול, ואני קפצתי על המציאה ואמרתי, בואו נשים את האבנים המשתלבות. הם פנו לעיריית תל-אביב לקבל אישור, והסכימו ללכת איתנו על הפרויקט רק אם ניתן ערבות בנקאית למקרה שלא יעמדו בעומס והפרויקט ייכשל. נתתי להם את הערבות, והשאר היסטוריה. זאת הייתה עבודת השיווק שלי. בהתחלה לקחתי קבוצה של מהנדסים ואדריכלים מובילי דעה לגרמניה על חשבוננו, כדי שיתרשמו בעצמם. אחר-כך הייתי מביא אנשים לתל-אביב כדי להתרשם".

- ב-1974 אביך נפטר. הוא הספיק ליהנות מההצלחה שלך?

"הוא לא זכה לראות את ההצלחה ולהכיר בטעות שלו. צ'יץ' רצה שהמדרכות יהיו אחידות מבחינת התחזוקה ועלות התיקונים, אז הוא נתן הוראה לרצף את כל המדרכות בעיר. אחרי תל-אביב כל הערים העתיקו".

- נערכת ליום שבו הביקוש ירד, אחרי שריצפתם, פחות או יותר, את כל המדינה?

"בטח. עוד לפני שאבא נפטר התחלתי לפתח עוד הרבה מוצרים. כשהייתה הפסקת האש בקו בר-לב, היה צורך לבנות את הביצורים. כל יצרן היה צריך להגיד כמה הוא יכול לייצר ביום. כולם אמרו בין מאה למאתיים. אני אמרתי, אלפיים. אבא רצה למות. מיד ביקשו מאיתנו להישאר".

אם אקרשטיין חשש ששוק האבנים המשתלבות יגיע לרוויה, שטפו את ישראל באותם הימים "הרחובות ההולנדיים", שהפכו לדבר הכי חם בשוק, והרגיעו אותו. ברחוב ההולנדי לא רק המדרכה הייתה מרוצפת באבנים שלו, אלא גם הכביש, מה שהכפיל את הביקוש. "עד היום הכמויות כל הזמן גדלות", הוא מסכם. "האבנים המשתלבות הן לא אותן אבנים. הגודל שונה, הגימור שונה, יש יישומים מיוחדים, משטחים לעומסים גדולים. נכנסתי לתחום של צינורות לניקוז מי גשמים ברחובות ובכבישים. הקפדתי להישאר חברה תעשייתית ולא להיכנס לקבלנות, כדי לא לפגוע בלקוחות שלנו".

- על אף שיכולת להרוויח יותר במערכת סגורה.

"רוב אלה שעשו מערכות סגורות סגרו את המפעלים שלהם, בדיוק כמו קבלנים שניסו להקים מפעלים. כל אחד צריך לחיות. יש מספיק לכולם".