המטרה: למנוע את הבלתי נמנע

השחקנים לא מוותרים על חלקם השמן בעוגה, בעלי הקבוצות "מוכנים לארמגדון", ובאמצע ניצב אחד, דייויד סטרן

אחת השאלות הפחות חשובות, אך היותר פופולריות שהתקשורת האמריקאית עסקה בהן בשבוע האחרון, שבו הוכרזה רשמית שביתה ב-NBA, הייתה אם דייויד סטרן עומד לגדל זקן. לפני 13 שנים, בזמן סכסוך העבודה האחרון בליגת הכדורסל הטובה בעולם, שנמשך קצת יותר מחצי שנה וגרם לעונת 1998/99 להתקצר מ-82 משחקים לחמישים משחקים, הקומישינר היהודי המיתולוגי גידל זקן לבן שנתפס כמעין אלגוריה לאבל שלו על המוות הקליני של ליגה - שהיא לא רק מפעל חייו, אלא יותר אובססיה פתולוגית בשבילו. הפעם, אולי אפילו יותר מאשר בשביתה האחרונה שבאה מיד אחרי הפרישה השנייה של מייקל ג'ורדן, יש לסטרן על מה להתאבל.

רק לפני חודש ה-NBA חגגה את סופה של אחת העונות המוצלחות בתולדותיה, הן מבחינה ספורטיבית והן מבחינה כלכלית. הרייטינג הממוצע של משחק בעונת 2010/11 קפץ ב-45% לעומת העונה הקודמת, וב-30% לעומת 1995/6 - עונת הקאמבק המלאה הראשונה של מייקל ג'ורדן, שבה הוא הוביל את שיקגו למאזן שיא של 10:72. רשת TNT דיווחה בפגרת האולסטאר על עלייה של 30% בהכנסות ממכירת פרסומות במשחקי NBA העונה; מכירות המרצ'נדייז עלו ב-20%; המכירות באתר nbastore.com עלו ב-60%; האתר הרשמי של הליגה, nba.com, דיווח על עלייה של 40% בדפים נצפים, על עלייה של 130% בצפייה בקטעי וידיאו, ועל עלייה של 75% בהורדות של קטעי וידיאו לטלפונים סלולריים.

"אנשים שמעולם לא ראו NBA התחילו להתעניין בליגה העונה", אומר דוויין ווייד ממיאמי היט, שהפסידה 4:2 בסדרת הגמר לדאלאס מאבריקס. "אפילו אנשים שבכלל לא היו צופים בספורט התחילו להתעניין במוצר שלנו. ואני חושב שכולנו יודעים למה".

ווייד, כמו רוב האנשים (כולל סטרן) בסביבת ה-NBA, מייחס את הגאות במספרים של הליגה בעיקר לנרטיב שעטף את העונה: המעבר של לברון ג'יימס למיאמי. ההתעניינות בסיפור של ג'יימס הגיעה לשיאה בפלייאוף. הרייטינג של משחקי הפלייאוף ששודרו ב-ESPN עלה ב-8% לעומת העונה הקודמת והיה הגבוה בהיסטוריה של הרשת. הרייטינג של סדרת הגמר חידד את אפקט לברון: 15% יותר משל סדרת הגמר ב-2006 בין מיאמי (מינוס ג'יימס, ששיחק אז בקליבלנד) לדאלאס, ו-3% יותר משל סדרת הגמר לפני שנה בין בוסטון סלטיקס ללוס אנג'לס לייקרס - שתי הקבוצות הפופולריות בליגה.

אבל במקום לרכוב על הפופולריות של הסיפור של ג'יימס, שנהיה אפילו יותר מעניין אחרי שמיאמי הפסידה בגמר, ולעשות מה שהוא עושה יותר טוב מכל מנהל בתולדות הספורט - לשווק את המוצר שלו - סטרן נאלץ עכשיו להתמודד עם משבר "ס*יס*מ*י", אומר טום פן, אנליסט ב-ESPN ולשעבר מנהל בכיר בפורטלנד טרייל בלייזרס ובממפיס גריזליז. "המצב יותר חמור מאשר ב-1999. הצדדים (בעלי הקבוצות ואיגוד השחקנים) יותר רחוקים, אבל מה שיותר חשוב זה שהבעיות היסודיות במודל הכלכלי גדולות יותר וחמורות יותר. הסדקים ביסודות של השיטה הם רציניים. ראיתי את זה וחייתי את זה בעשר השנים האחרונות".

פן מעריך שיש סיכוי של "75%" שהעונה הבאה של ה-NBA, ליגה שמכניסה כ-4.5 מיליארד דולרים בשנה, תבוטל לגמרי כי רוב בעלי הקבוצות "מרגישים שהמודל הנוכחי לא מאפשר להם להיות רווחיים". צ'רלס בארקלי, מגדולי השחקנים בכל הזמנים והיום פרשן הספורט הכי בוטה וישיר בטלוויזיה האמריקאית, חושב שהבעלים "מוכנים לארמגדון".

התסריטים האפוקליפטיים האלה הם החשש הכי גדול של סטרן, שנמצא בעמדה אולטרה רגישה. כמנהל הליגה, סטרן הוא קודם כול שכיר של בעלי הקבוצות ומייצג את האינטרסים שלהם מול השחקנים. אבל קומישינר הוא ישות שיכולה לגדול לממדים אפיים, וסטרן הוא הדוגמה הכי טובה לכך. ב-27 השנים האחרונות סטרן, 68, עשה לעצמו מוניטין של שליט אוטונומי כול-יכול, אכזר לפרקים, גאון בתחומו, ואחד משלושת הקומישינרים הגדולים בתולדות הספורט האמריקאי (לצד פיט רוזל, הקומישינר של ה-NFL בין 1989-ל 1960 והשופט קנסו מאונטן לאנדיס, הקומישינר הראשון בבייסבול). עונה מקוצרת שנייה או, במקרה הכי גרוע, עונה בלי כדורסל בכלל, לא תפגע רק במוניטין של סטרן, אלא תכתים את המורשת שלו.

מנטליות של בעלי מעדנייה

המורשת של סטרן מתחילה בשכונת צ'לסי במנהטן, שם לאביו הייתה מעדנייה מצליחה. "כדי להצליח בעסק כזה צריכים להיות לך יחסים מעולים עם הלקוחות", אומר מייקל גולדברג, לשעבר הפרקליט הראשי של ה-ABA, ליגת הכדורסל המקצוענית שהתחרתה ב-NBA בשנות ה-60 וה-70. "אתה חייב לגרום להם לחזור, אפילו אם הקורנביף קצת יבש והפאי תפוחים קצת עבש. סטרן מבין את זה, ואני לא חושב שמוגזם לומר שהוא יישם את זה ב-NBA".

משפחת סטרן עברה לגור בטינק, ניו ג'רזי (אבל שמרה על המעדנייה) כשדייוויד היה בן 12, ועד היום הוא רואה את עצמו כהכלאה בין ניו יורקר לילד מג'רזי. סטרן למד היסטוריה בראטגרס, האוניברסיטה של מדינת ניו ג'רזי, ואחר כך בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. ב-1966 הוא התחיל לעבוד ב-Proskauer Rose, אחת הפירמות המשפטיות הגדולות בארצות הברית. בין הלקוחות של Proskauer Rose הייתה גם ה-NBA, והחל מ-1967 סטרן ייצג את הליגה בכמה תיקים נגד איגוד השחקנים. ב-1976 הוא עבד על המיזוג בין ה-NBA ל-ABA. שנתיים אחר כך הקומישינר דאז, לארי אובראיין, שכנע אותו לעזוב את החברה ולהיות הפרקליט הראשי הראשון של ה-NBA. ב-1980 סטרן קודם לתפקיד חדש שנתפר במיוחד בשבילו: סגן נשיא ביצועי.

באותה תקופה הביצועים של ה-NBA לא הרשימו כמעט אף אחד באמריקה. רשת CBS סירבה לשדר בשידור חי את המשחק השישי, והבדיעבד מכריע, בסדרת הגמר של עונת 1979/80 בין הלייקרס לפילדלפיה. המשחק הוקלט ושודר רק ב-23:30 (זמן מזרח ארצות הברית) באותו לילה. בעונה הבאה 16 קבוצות מ-23 הקבוצות בליגה הפסידו כסף. הנוכחות ביציעים ירדה במיליון לעומת העונה הקודמת, וקבוצות שיחקו מול קהל ממוצע של עשרת אלפים איש בלבד - כ-58% מהתכולה של המגרשים. ב-1982, אמר ראס גרניק, שהיה סגנו של סטרן במשך 22 שנים, "הגענו למסקנה שאנחנו עומדים לאבד שש קבוצות. למעשה הקמנו ועדה כדי לתכנן איך אנחנו הולכים לעשות את זה".

הבעיה הכי גדולה של ה-NBA הייתה תרבות הסמים (בעיקר קוקאין) ששלטה בליגה. ב-1982 הלוס אנג'לס טיימס דיווח שלא פחות מ-75% משחקני ה-NBA משתמשים בסמים. אחרי הכתבה, אמר סטיב מילס, לשעבר סגן נשיא לענייני אירועים מיוחדים, "אילו היו לך שלושים דקות עם ספונסר פוטנציאלי, עשרים הדקות הראשונות היו מוקדשות לניסיון לשכנע אותו שלא כל השחקנים בליגה על סמים".

סטרן, עוד לפני שמונה לקומישינר בפברואר 1984, היה שותף בשני תהליכים חשובים שלמעשה הצילו את ה-NBA. באפריל 1983 הוא ואובראיין שכנעו את איגוד השחקנים להסכים לכינון תקרת שכר (הסכום המקסימלי שכל קבוצה יכולה להוציא בעונה על שכר שחקנים) תמורת 53% מההכנסות (ברוטו). תקרת השכר, אז עדיין מושג זר בספורט האמריקאי (ה-NFL דחתה את הרעיון שנתיים קודם), נהייתה "אבן הפינה בהצלחה הכלכלית שלנו", אומר גרניק, "אף על פי שאף אחד מאיתנו לא ידע את זה בזמנו".

הצעד הבא היה טיפול בבעיית הסמים. הליגה ואיגוד השחקנים הגיעו לסיכום על מדיניות חדשה: שחקנים שיודו ביוזמתם בשימוש בסמים יקבלו טיפול ולא יוענשו, הליגה תוכל לבדוק שחקנים על-פי שיקול דעתה, וכל מי שייכשל בבדיקה יורחק לשנתיים. "איש שיווק טוב יודע שהוא צריך להכין את המוצר שלו לפני שהוא משווק אותו", אומר סקוט קרילמן, לשעבר ראש מחלקת המכירות הבינלאומית של ספולדינג, שמייצרת את הכדור הרשמי של ה-NBA מאז 1983. "זה מה שסטרן עשה בכדורסל. קודם הוא ניקה את המוצר, ורק אז הוא התחיל לשווק".

באמצע שנות ה-80 לסטרן כבר היה מה לשווק. היריבות בין הלייקרס של מג'יק ג'ונסון לסלטיקס של לארי בירד הייתה הכותרת הראשית, ודור חדש של כוכבים (צ'רלס בארקלי, האקים אולג'וואן, קרל מאלון ואייזאה תומאס), בראשות מייקל ג'ורדן, הזריק סקס אפיל לליגה. "דייוויד נכנס והסתכל על ה-NBA כעל יותר מספורט", אמר אייזאה תומאס. "זה בידור. זה סיבוב הופעות של מייקל ג'קסון, של הרולינג סטונס. הוא ראה את הליגה כסיבוב הופעות של ה-NBA". למעשה, המודל שסטרן החדיר לראש של הבעלים היה המודל של דיסני. "להם יש פארקים", הוא אמר, "ולנו יש פארקים. רק שאנחנו קוראים להם אצטדיונים. יש להם דמויות: מיקי מאוס, גופי. לדמויות שלנו קוראים מג'יק ג'ונסון ומייקל ג'ורדן. דיסני מוכרים בגדים, אנחנו מוכרים בגדים".

ב-1984 סטרן הפך את משחק האולסטאר הכושל עד אז לסוף שבוע אולסטאר. שנתיים אחר כך נוספו לאירוע תחרויות ההטבעות וההשלשות, שאומצו מה-ABA, והמסיבות הענקיות לספונסרים שאומצו מהסופרבול. ב-1987 הוא התחיל לזרוע זרעים בזירה הבינלאומית: ה-NBA ייסדה את טורניר מקדונלדס, שבו השתתפו קבוצת NBA ושלוש קבוצות מאירופה. לפני סטרן, אמר בוב קינג, לשעבר ראש מחלקת שירות לקבוצות, "כל הקבוצות היו איים בפני עצמם. מה שסטרן עשה זה לקחת את האיים האלה ולהפוך אותם ליבשת".

ב-1989 ה-NFL, הליגה העשירה בארצות הברית, פנתה לסטרן והציעה לו להחליף את הקומישינר האגדי פיט רוזל. בעלי הקבוצות ב-NBA נתנו לסטרן חוזה של 27.5 מיליון דולרים לחמש שנים, כולל מענק חתימה של 10 מיליון דולרים (החוזה הנוכחי שלו מוערך ב-15 מיליון דולרים לשנה) כדי להשאיר אותו בתפקיד.

היי-דפינישן כבר ב-1991

מבחינת סטרן תפקיד הקומישינר מחייב אותו לעשות כל מה שצריך כדי להבטיח שהליגה תצליח. סטרן נהיה ידוע לשמצה ב-CBS, הרשת ששידרה את משחקי ה-NBA בין 1973 ל-1990, כי הוא נהג להתקשר בימי שני בבוקר כדי לבקר את השידור בסוף השבוע. טד שייקר, מפיק ב-CBS, זוכר שיחות טלפון שבהן שטרן עשה "כל מה שהוא יכול כדי להקטין אותי לגודל של נמלה ולמעמד שלה. או לפחות להשאיר אותי עם הרושם שהמוח שלי הוא בגודל של נמלה".

ב-1991 סטרן נפרד מ-CBS וחתם על חוזה של 600 מיליון דולרים לארבע שנים עם רשת NBC - גידול של 340% מהחוזה הקודם. סטרן התעקש שבחוזה הליגה תקבל חצי שעה שבועית בחינם מ-NBC, בין 11:00 ל-13:00 בימי שבת, בדיוק אחרי הסרטים המצוירים. הוא שיבץ בחצי השעה הזאת תוכנית היילייטס (Inside Stuff) בתקציב של 100 אלף דולרים לשבוע שכוונה לדמוגרף הצעיר. "סטרן הוא מנהל הספורט היחיד שהכרתי", אמר דיק אברסול, לשעבר נשיא מחלקת הספורט של NBC, "שמכיר את העסק שלי טוב בדיוק כמוני".

הסיפור הבא מעיד עד כמה סטרן מכיר את עסקי הטלוויזיה: ב-1991 הוא דאג שמשחק האולסטאר יצולם גם בהיי דפינישן כדי שהמשחק ישודר אחר כך ביפן, שם הטכנולוגיה החדשה כבר הייתה זמינה לציבור. "85% מצופי הטלוויזיה בעולם", הסביר סטרן, "לא גרים בארצות הברית. ההכנסות שלנו מטלוויזיה בינלאומית זניחות כרגע, אבל יום אחד הן עשויות להיות חשובות". סטרן סימן את המזרח הרחוק כיעד הכי חשוב בחזון הליגה הגלובלית שלו, ולכן עונת 1990/91 נפתחה בשני משחקים בין יוטה ג'ז לפיניקס סאנס בטוקיו. הספונסר היפני שסטרן בחר לחבור אליו - הקונגלומרט C. Itoh & Co, שנודע בזכות קשריו הטובים בסין - הוביל אותו אל השוק הבא.

ב-1992 הליגה פתחה את המשרד הראשון שלה בסין (מאז היא הוסיפה עוד שניים). "כשדייוויד סטרן רואה פתח", אומר דייוויד בקרמן, המייסד של פירמת בגדי הספורט הבינלאומית Starter, "הוא נכנס דרכו. אני רואה את דייוויד כשחקן כדורסל במובן הזה. אנשים אחרים אולי ידבקו באיזו תוכנית גדולה, אבל דייוויד מגיב להגנה. יש לו אינסטינקטים מבריקים".

האינסטינקטים של סטרן מקדימים בהרבה מקרים את החזון שלו. "שנה לפני שמוניתי לקומישינר", הוא סיפר בראיון לביל סימונס, כתב הספורט הבכיר באמריקה, "CBS שידרה רק ארבעה משחקים מהעונה הרגילה בשידור חי. באותו זמן לרשתות היה אסור למכור לרשתות בחו"ל משחקים שהן לא הפיקו בעצמן - כך שהשוק הבינלאומי פתאום נהיה רעב למשחקים. יום אחד ג'נטלמן מאוד נחמד מאיטליה דפק על הדלת שלי ואמר, 'אני רוצה לקנות משחקים'. שאלתי אותו כמה הוא שילם עד עכשיו, והוא אמר 5,000 דולרים למשחק. אז אמרתי לו 'זה גם המחיר שלנו'. וככה פתאום היינו בשוק ההפצה הבינלאומי".

אחרי ההופעה הגדולה מהחיים של נבחרת החלומות במשחקים האולימפיים ב-1992 בברצלונה, הגבולות בין ה-NBA לשוק הבינלאומי נפרצו לגמרי. הכוכבים האירופים (דראזן פטרוביץ' ז"ל, ארווידס סבוניס ולאדי דיבאץ') והלא אירופים (יאו מינג, מאנו ג'ינובילי) שהגיעו לליגה פתחו את הדלת לשיטפון של שחקנים בינלאומיים (84 זרים מ-38 מדינות פתחו את עונת 2010/11) בתהליך שהושלם העונה, כשדירק נוביצקי הגרמני הוביל את דאלאס לאליפות וזכה בתואר השחקן המצטיין של סדרת הגמר. ההצלחה של הזרים תורגמה כמובן לחוזי שידור, והיום 215 מדינות משדרות משחקי NBA ביותר מארבעים שפות.

הבוננזה הבינלאומית עמדה בניגוד לבעיות שסטרן נתקל בהן באמריקה מסוף שנות ה-90. זה התחיל עם השביתה ב-1998/99, שהסתיימה יום לפני הדד-ליין שקבעה הליגה לקיומה של עונה מקוצרת (ה-5 בינואר). במהלך השביתה סטרן חשף את הצד המניפולטיבי שלו: הוא שלח לכל השחקנים מכתב - שכוון בעיקר למעמד הביניים בליגה - עם פירוט של הצעת הבעלים, ותקע טריז בין הכוכבים של הליגה לבין "הפועלים השחורים". זמן קצר אחר כך שחקנים התחילו לקרוא להצבעה חשאית על ההצעה, והקמפיין של איגוד השחקנים התמוטט.

בשנת 2002 רשת NBC, שטענה שהיא מפסידה כסף על שידורי ה-NBA מאז הפרישה של מייקל ג'ורדן, הציעה להאריך את חוזה השידור בארבע שנים תמורת 1.3 מיליארד דולרים - סכום שנחשב בזמנו לנמוך. סטרן סירב וחתם על חוזים לשש שנים בשווי 4.6 מיליארד דולרים עם טיים וורנר (הבעלים של TNT) ותאגיד וולט דיסני (הבעלים של ABC ו-ESPN), שהעבירו את רוב המשחקים המשודרים לכבלים. העברת רוב השידורים לכבלים תוארה אז כצעד התאבדותי (היום כולם מהללים אותו) במגזר העסקי, ובעיקר הקימה חזית התנגדות לסטרן באוכלוסייה השחורה - הקהל הנאמן ביותר של ה-NBA, שרובו לא יכול להרשות לעצמו חיבור לכבלים.

הביקורת על סטרן בקהילה השחורה החמירה אחרי התגובה הקיצונית שלו לאלימות שפשתה בליגה באמצע שנות האלפיים והגיעה לשיאה בשני אירועים: ב-2004 תשעה שחקנים מאינדיאנה פייסרס ודטרויט פיסטונס היו מעורבים בקטטה שפלשה ליציעים; שנתיים אחר כך תגרה קשה בין שבעה שחקנים הרסה משחק בין ניו יורק ניקס לדנבר נאגטס במדיסון סקוור גארדן. סטרן השעה את השחקנים המעורבים בשני האירועים, כולם שחורים, מ-193 משחקים במצטבר, שעלו להם יותר מ-10 מיליון דולרים. במקביל סטרן הואשם בכך שהוא מנסה לחסל את תרבות ההיפ-הופ שמאפיינת את ה-NBA באמצעות קוד לבוש שהוא הנהיג ב-2005. סטרן שרד את הגל הזה, והתגבר גם על פרשת השופט טים דונגי (שבשנת 2007 נתפס מהמר על משחקים שהוא שפט בהם), בדרך למה שהוא מכנה "עידן הזהב החדש של ה-NBA".

השורה התחתונה העגומה

עידן הזהב החדש מבוסס, כמו תמיד אצל סטרן, על הפוטנציאל של הכוכבים שלו. ל-NBA יש היום "יותר כוכבים שאפשר לשווק אותם מכל הליגות האחרות יחד", כך ביל סימונס. "בשלושת השווקים הגדולים שלה - לוס אנג'לס, ניו יורק ושיקגו - משחקות שלוש קבוצות פלייאוף, ומשחקים חמישה מ-15 השחקנים הטובים בליגה, ה-MVP המכהן (דריק רוז), אחד מעשרת השחקנים הכי טובים אי-פעם (קובי בראיינט), והכוכב הצעיר הכי מלהיב בליגה (בלייק גריפין מלוס אנג'לס קליפרס); והקבוצה הכי מדוברת שלה (מיאמי) היא הקבוצה הכי מסעירה בהיסטוריה של הספורט האמריקאי".

הבעיה של סטרן היא שרוב מהמם מבעלי הקבוצות לא מצליח לתרגם את הזהב הפוטנציאלי הזה לרווח. כך, ה-NBA מדווחת על הפסד תפעולי (כולל) של 370 מיליון דולרים בעונת 2008/9, 340 מיליון דולרים ב-2009/10, ו-300 מיליון דולרים העונה. לפי "פורבס", 12 קבוצות היו בהפסד תפעולי בעונת 2008/9, 17 קבוצות ב-2009/10, והעונה המספר צפוי לקפוץ ל-22 קבוצות.

יש שתי סיבות מרכזיות לשורה התחתונה העגומה הזאת. הראשונה, והפחות חשובה, היא שיותר מדי קבוצות הוציאו יותר מדי כסף על יותר מדי שחקנים שלא שווים את הכסף הזה, ועברו בעקביות את תקרת השכר. לכן בעלי הקבוצות רוצים עכשיו להוריד את הנתח של השחקנים מההכנסות, שעומד על 57% (בעונה האחרונה זה היה שווה 2.17 מיליארד דולרים), לאזור ה-40%, ולהפוך את תקרת השכר לקשיחה (כלומר: סכום אחיד שאי-אפשר לעבור אותו, כמו ב-NFL).

הסיבה השנייה והיותר חשובה לכשל הכלכלי היא שלעומת המודל הסמי-מרקסיסטי של ליגת הפוטבול והמודל הסוציאל-דמוקרטי של ה-MLB (ליגת הבייסבול), ב-NBA אין כמעט חלוקת הכנסות בין הקבוצות. קבוצות NBA מתחלקות בהכנסות רק מחוזי טלוויזיה ארציים (רוב המשחקים משודרים בטלוויזיה המקומית) וממסי המותרות שמשלמות קבוצות שעוברות את תקרת השכר. התוצאה היא שהקבוצות מהשווקים הגדולים יכולות להרוויח הרבה יותר מספונסרים וממחירי כרטיסים, ובעיקר מחוזי טלוויזיה מקומיים - כמו החוזה החדש של הלייקרס עם טיים וורנר שיכניס להם 3 מיליארד דולרים בעשרים השנים הקרובות.

ב-NFL, לעומת זאת, הקבוצות מתחלקות בערך ב-80% מההכנסות - מחוזי טלוויזיה, דרך ספונסרים ומכירות מרצ'נדייז, ועד 34% ממכירות הכרטיסים. בבייסבול, מאז שנת 2002 כל קבוצה מפרישה 31% מההכנסות המקומיות שלה לקופה שמתחלקת בצורה שווה בין כולן. ב-1999 הפער בין ממוצע ההכנסות של שבע הקבוצות העשירות בבייסבול לממוצע של שבע הקבוצות העניות בליגה היה 118%. ב-2007 הפער הזה קטן ל-67%.

כבר בספטמבר 2006 שמונה בעלי קבוצות ב-NBA שלחו לסטרן מכתב שהדגיש את הצורך בחלוקת הכנסות שווה יותר. סטרן, שלבו גם כך נמצא עם הקבוצות הקטנות (הוא גאה במיוחד בכך שבתקופתו כקומישינר שבע קבוצות נוספו לליגה ואף קבוצה לא התפרקה), צריך עכשיו למצוא דרך לשכנע את הקבוצות הגדולות לוותר על כסף שהן לא רוצות לוותר עליו, ובמקביל לפשר בין המיליטנטיות של רבים מהבעלים ללוחמנות של איגוד השחקנים, שמסרבים לשמוע על תקרת שכר קשיחה ומוכנים כרגע לקיצוץ של כ-3% בלבד (600 מיליון דולרים בשנה) בנתח שלהם מההכנסות. לפי כל ההערכות, זה יהיה המאבק הכי קשה שסטרן נאלץ לנהל. עם או בלי הזקן.