המיטב

עונה חלפה, עונה באה, ועדיין לא ברור היכן מרכז הכובד של תוכנית התחקירים "360"

"360", יום ב' 21:00, ערוץ 2 רשת

עונה חלפה, עונה באה, ואני כפיי ארימה ואשאל - היכן מרכז הכובד של תוכנית התחקירים הזאת? מה שנראה בתחילה כמו גירסת האקטואליה ל"מלאכיות של צ'ארלי", סליחה "של גדי" (סוקניק) הפך אט-אט ל... מה בעצם? תוכנית תחקירים לוחמנית? פאנל שאליו מביאה כל אחת מהמשתתפות נושאים הקרובים לליבה?

הערב (ב'), כשתשוב "360" אל "הסיפורים הגדולים של העונה" (ללמדנו שגם לתוכניות אקטואליה יש "לקט"), זה יבלוט ביתר שאת: סיפורי צבע, תחקירים חשובים ומעניינים לצד בלתי חשובים ולא מעניינים - וזו בעייתה העיקרית של תוכנית התחקירים הזאת: אחרי יותר מדי זמן, היא עדיין לא מצאה את מרכז הכובד שלה.

כשאני צופה ב"עובדה" של אילנה דיין, אני יודע שאקבל (סליחה על הסלנג, אבל בכל זאת חופש גדול עכשיו) פצצה לפנים: פעם זה יהיה ראיון צפוף עם רונה רמון, פעם זה יהיה איתי אנגל במקום שבו אנשים מפחידים נושאים קלאצ'ניקובים - ואפילו המניירות - למשל ה"תודה לגלעד טוקטלי" שגורמת לכותבים של תוכניות סאטירה להצטער שאילנה דיין לא עיראקית.

ולא רק "עובדה": כשאני צופה ב"המקור" של ערוץ 10, אני יודע שאקבל תחקיר, פוליטי-כלכלי-משפטי, בצירוף ההגשה הדעתנית מאוד של עופר שלח ורביב דרוקר. אפשר לאהוב ואפשר לא, אבל מדובר במוצר מאופיין ומזוהה.

ב"360" מעבר לעובדה שמדובר במעגל דעות, לא הצלחתי להתמקד. ובטלוויזיה של ימינו, הצופה דורש לדעת מראש מה הוא הולך לקבל.

סלואו צמוד

"מי אתה חושב שאתה?", יום ב' 21:15, "יס דוקו"

יש מוזיקאים שעשו קריירה ארוכה שגדולה מסך להיטיה, ויש כאלה שלהיט אחד הצליח לעשות לקריירה שלהם מה שחיים שלמים של יצירה מוזיקלית לא יכולים לעשות. ליונל ריצ'י, למשל, הוא אחד כזה.

לא הייתה דרך להתבגר בשנות ה-80 בלי שהזמר, בלי להעליב, הלא מאוד חשוב הזה, יהיה חלק בלתי נפרד מפס הקול של הרגעים הכי יפים והכי עצובים: אין כמעט זוג מתבגרים באייטיז שלא נצמדו זה לזו לראשונה כשברקע מתנגן "הלו, האם אני הוא האיש שאת מחפשת?" או להיפך: נפרד בדמעות לצלילי השיר הזה ממש. אבל הערב התכנסנו לא כדי לדבר על המוזיקה של ריצ'י, אלא כדי לצאת איתו למסע שורשים.

האמת? בתור מי שיודע מעט מדי על תולדות משפחתו (החלוציות האידיאליסטית של ימי העלייה השנייה ראתה בצבריות ערך עליון ופשוט מחקה את עברה, לפחות במקרה שלי), זו התוכנית היחידה שגורמת לי לקנא בסלבס או באמריקנים: הנה, בארצות-הברית למשל, מספיק להיות כוכב, ואפילו לא זוהר במיוחד, כדי שמישהו ייקח אותך כמה דורות לאחור, ובמסע שכזה, כמו שמלמדת הסדרה המעניינת הזאת, תמיד תמצא איזה סבא-רבא שיהיה דומה לך.

אני, למשל, אשמח לגלות הערב שאחד מאבות אבותיו של ליונל ריצ'י התעסק בקטיף קני סוכר. זה יסביר היטב את המוזיקה המתקתקה שלו.