עו"ד שמעון דולן: "דרוש גוף פיקוח על הפרקליטות"

כמי שעשה את מרבית הקריירה המקצועית שלו בפרקליטות המדינה, עו"ד שמעון דולן מותח ביקורת על התנהלותה ועל התנהלות המשטרה - וגם וינשטיין ולדור לא יוצאים אצלו נקיים

הבית

גינה קסומה, עשירה בצמחייה, צבועה בצבע ירוק על כל גווניו ועושרו, ומעוטרת בפרחים בגוונים עזים של אדום, כתום, צהוב, ורוד וסגול, מקיפה את ביתם של נטע ושמעון דולן בירושלים. אנחנו מתיישבים תחת צילו של עץ זית עתיק יומין בחצר, מול נוף ירושלמי עוצר נשימה, הכולל פנינים קסומות של העיר, בהן הכותל המערבי, מגדל דוד, הר הבית וכיפת הסלע, כנסיית דומינוס פלוויט (''כנסיית הדמעה"), הכנסייה הרוסית מריה מגדלנה ועוד.

מצד אחר של החצר רואים וחשים את המולת היום הרוחשת בשכונת סילואן. מרחוק נשמע הד פעמוני כנסייה שמתבדר בין ההרים עם הרוח ונודם רק תחת קולות מואזין מהשכונה הערבית הסמוכה. תחת רגלינו מרוות ציפורים קטנות את צימאונן בבריכת דגים קטנה. ערסל בד דהוי תלוי בפינה מרוחקת בין שני עצי נוי, המסוככים על בני הבית הנחים עליו מפני השמש הלוהטת. הפסטורליות נשקפת מכל עבר.

הכניסה מהגינה אל בית האבן, דרך דלתות זכוכית מעוטרות ברזל, מגלה שהפנים קסום כמעט כמו החוץ. הבית עמוס בפריטי אומנות רבים - פסלוני אבן ויצירות עץ מעשה ידי בעלת הבית, תמונות נופים עוצרי נשימה ודמויות אוריינטליות שצילם בעל הבית במסעות שונים בעולם. על שולחן עץ כבד בפינת האוכל מונחת צנצנת דבש, כאילו כדי להדגיש את תחושת האידיליה השוררת במקום. ובתוך כל היופי והשקט הזה מתגורר אחד הסנגורים המובילים בארץ - שמעון דולן, שאולמות ביהמ"ש ומאבקים פליליים הם זירת הקרב הטבעית שלו. "קנינו את הבית ב-1980, כשהוא היה רק 40 מטר, ובנינו אותו טלאי על טלאי במשך השנים", הוא מתגאה ביצירה, ומבהיר שעל אף שמשרדו בת"א והוא סובל משעות של פקקים בבוקר, הוא לא יעזוב את הבית הזה לעולם.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי בת"א, וגדלתי בשדרות ח"ן. אבי, מנחם דולן, נהרג כשהייתי בן 11. מאז, אמי מרים גידלה את אחי, אריאל, הגדול ממני ב-6 שנים, ואותי לבדה. היא הייתה אישה צעירה כשהתאלמנה, בת 39, אבל היא לא התחתנה עוד פעם. היא עבדה בכל מיני עבודות, וגם התנדבה המון, אך מרבית ילדותי הייתה הגזברית של ויצ"ו.

"גרנו בדירת דמי-מפתח, בין הבימה להיכל התרבות, וגדלנו בסדר, לא בדוחק. אמי הייתה העוגן של המשפחה. סביבה התלכדה המשפחה המצומצמת, והייתה לה נתינה ונדיבות יוצאות דופן.

"הייתי תלמיד די בסדר, חנון אפילו, אבל הייתי גם ספורטאי מצטיין בקפיצה לרוחק ובריצה. בריצה הייתי מקום שני בת"א מכל בתי-הספר. אימן אותי עמיצור שפירא, ז"ל, שנספה בטבח במינכן. מאוחר יותר שיחקתי כדורגל במכבי ת"א, יחד עם אנשים מפורסמים, ובין היתר חיזקתי את הקבוצה עם גיורא שפיגל וראש הקבוצה שלי היה דרור בר-נור".

אבא

"אבי נולד בפולין ונשלח על-ידי משפחתו כילד לגרמניה למשפחה אומנת במטרה שיגדל להיות רב. הוא למד לארבעה תוארי דוקטור - היסטוריה, כלכלה, פילוסופיה וגם לימודי רבנות בבית-המדרש הרבני בברלין, ולימד באוניברסיטת ברלין ובבית-המדרש היהודי, יחד עם יוסף בורג. בשנת 38' הוא ברח מגרמניה דרך הולנד והגיע לאחר כשנה לארץ. אני לא בטוח שהוא מצא את מקומו פה אי פעם, אבל הוא עבד כעיתונאי וכתב ספרים. מכיוון שהוא ידע הרבה מאוד שפות, הוא נסע המון לשליחויות, שעד היום אחי הגדול ואני תוהים על קנקנו בעניין הזה, ואולי יום אחד נגלה שהוא היה בשליחויות לטובת המדינה.

"ב-59', כשהייתי בן 11, באחת מנסיעותיו למוסקבה, הוא נהרג בתאונת דרכים. הוא נסע לברלין, ובדרכו ממזרח גרמניה דרך השטח הסובייטי, הוא היה מעורב בתאונת דרכים די מסתורית. עד היום אני מנסה לפענח מה קרה שם. כל פעם אני מוצא עוד נתונים, לאט-לאט, אבל נסיבות התאונה לא ברורות עד היום. היו לנו כל מיני אינדיקציות מוזרות, שאולי הוא עשה עוד דברים חוץ מלכתוב לעיתון. הוא עבד גם עם עיתון בגרמניה, והייתה לו מצלמת מרגלים קטנה, ואני כילד זוכר אותו בעיקר בשדות תעופה.

"ניסיתי לבדוק אם הוא עבד בשירותים הביטחוניים, אבל אמרו שלא. אני לא בטוח שזה נכון".

לוחם זכויות

"אחרי התיכון התגייסתי להכנה למ"כים, אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים ונשלחתי להילחם בעין קאטף בדרום, בגדוד נח"ל 906. אחרי זה עברתי לקשר ובמלחמת יום הכיפורים, לקראת סוף לימודי המשפטים, לחמתי כמילואימניק. תמיד הייתי סוג של לוחם זכויות, נושאים של צדק תמיד היו חשובים לי, ולכן כנראה בחרתי בלימודי משפטים.

"במלחמת יום כיפור הייתי בחצי שנה מילואים. כל הגדוד היה באפריקה ובמשך חודשים לא היה לנו לחם. קיבלנו רק קרקרים. יום אחד נקלעתי לקרון של המג"ד, וראיתי אותו יושב ומסביבו הר לחם, כאילו הוא באמצע מאפייה. ממש לא אהבתי את זה, ופתחתי עליו את הפה. מיד אחרי זה הגיע לחם לכולנו.

"אחרי המלחמה נסעתי לשנה לדרום אמריקה, אח"כ עבדתי כמה חודשים במשרד עו"ד בלונדון, וחזרתי לארץ. כשחזרתי, עבדתי במשרד נזיקין, אבל מלכתחילה, כבר בזמן הלימודים, ראיתי את עצמי בשירות הציבורי. הייתה תחושה, שללכת לשם זו שליחות, זה לעשות מעשים טובים, להיות בצד הנכון, ובסוף התקבלתי. התחלתי ב-75' בפרקליטות מחוז ירושלים, אחרי זה עברתי למחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, וב-2004 פרשתי".

הפרקליטות

"בשלב מסוים הגעתי למיצוי בפרקליטות. הגעתי לטופ, גם מבחינת האתגר האינטלקטואלי, ואני מאמין שלא טוב להתחיל ולסיים באותו מקום. אז עזבתי את הפרקליטות לשוק הפרטי, והקמתי את המשרד עם שותפיי. אני חושב שהפרקליטות השתנתה קצת מאז שעזבתי.

"מה שהיה בפרשת הדסק הרוסי היה פשוט מוזר (תיק פלילי נגד שני מנהלים בדסק הרוסי בסניף הירקון של בנק הפועלים, שהואשמו כי סייעו ללקוחותיהם להלבין עשרות מיליוני דולרים, אך זוכו מכל האישומים נגדם, בין השאר, בשל התנהלות הפרקליטות בתיק, שעליה מתח ביהמ"ש ביקורת, א' ל"ו). לא זוכר סיטואציות כאלה, שפרקליטים משקרים, כשאני הייתי שם, והייתי בהרבה צמתים בפרקליטות. אני לא חושב ששיקרנו אי פעם, ואני מקווה שזה סיפור יוצא דופן. הייתה פה שרשרת של מעשים שלא ייעשו.

"יש לי הערכה גדולה לפרקליטות, צריך לשמור על הגוף הזה, והאנשים שם טובים, אבל יכול להיות שהאמביציה והרצון להצליח לפעמים מטשטשים גבולות. פרקליטים רבים מאוד מוטים הצלחה, ולא מבינים שההצלחה לא צריכה להיות דווקא הרשעה. ההצלחה צריכה להיות להגיע לחקר האמת. זה כבוד לחזור מכתב אישום כשיש ראיות מזכות, לא פחיתות כבוד. עשיתי את זה כשהייתי פרקליט, אבל היום זה יותר קשה. יש בפרקליטות בעיה של אגו ושל אובר-אמביציה, ולכן יש מעידות. התחרות נורא מקשה, אולי גם בתקשורת, והבלמים נעלמים לפעמים.

"אגב, זאת לא בעיה מיוחדת לפרקליטות. כל הדור השתנה. התחרות האדירה והרצון להצליח משפיעים על הגבולות של הדור, ורואים את זה גם בפרקליטות. לכן, דרוש גוף פיקוח על הפרקליטות. יש לאנשיה המון כוח. ההחלטה להגיש כתב אישום או לא להגיש כתב אישום היא משמעותית לחיים של בן-אדם, לא פחות מפסק-דין. אז למה לשופטים יכול להיות נציב, ולחוקרים יכולה להיות יחידת מח"ש, ודווקא התובעים והפרקליטים הם כאילו No man's land? אם אין להם מה להסתיר, זה לכבודם שיהיה גוף שיפקח עליהם".

משה לדור

"אני מכיר את לדור שנים, מהתקופה שעבדתי בפרקליטות המחוז. עבדנו מאוד צמוד, ואני חייב לומר שיש לי מידה של אכזבה ממנו. לא תמיד הרעיון והמחשבה לגבות עובדים שלך או עובדים תחת פיקוח שלך, חייבים להיות אוטומטיים. באופן טבעי, אדם שעומד בראש מערכת מגבה עובדים שלו, אבל לפעמים צריך גם לדעת מתי להפיק לקחים מתיקים ומפרשיות קודמות. הוא מגבה את המערכת לעיתים כשלא צריך, לעיתים בעיוורון. יש לי הערכה רבה אליו כמשפטן, כפרקליט, איש מקצוע מדהים, אבל פקיד מדינה בכיר צריך לבקר ולתקן במקומות שצריך עם הרבה אומץ".

יהודה וינשטיין

"נתתי קרדיט מאוד גדול לוינשטיין כשהוא מונה, בתור מי שעמד מולי בתיקים, שהוא משפטן וליטיגטור ברמה ראשונה ומעלה. הוא מזיז דברים, אבל אולי לא מספיק ואולי הוא עובד בשקט. הייתי מצפה בימים טרופים אלה, אולי אפילו חשוכים, שהוא במעמדו יבטא את עמדתו בצורה ברורה כמי שאמון על שלטון החוק. אנחנו מצויים בימים שמתערערים היסודות של שלטון החוק, ואני מתייחס לחוק החרם ודברים מסוג זה, אז אם לא עכשיו אימתי. יועץ משפטי צריך להביע את דעתו בקול רם".

משטרה

"השוטרים עובדים קשה מאוד. רובם מאוד אמינים ועושים את עבודתם נאמנה, אבל יש לי תחושה לא טובה בנוגע למה שקורה במשטרה בחלק מהתיקים. זה נובע מכל מיני אפיזודות שאני נתקל בהן, דברים שאני רואה שלא היו צריכים לקרות, של שיבושים, הדחות ואיסוף ראיות מגמתי. שוטר עובד 3 שנים על תיק, הוא רוצה איזה תוצר, רוצה להציג הצלחה וזה בסדר, אבל אסור שזה ישפיע על איך שהוא אוסף את הראיות. ראיתי כמה שוטרים שהיו מולם ראיות לטובת חשוד, והם שמו אותן בצד. אלה דברים שחורצים גורלות של אנשים. צריך להקפיד על חקר האמת, ולא להתפתות לנטייה הטבעית של ליצור ראיות כדי לגבש תיק".

סדר יום אופייני

"לסנגור אין 'סדר יום אופייני'. יש אפס-אנד-דאונס. יש תקופות של עבודה מאומצת שעות ארוכות, כשאני באמצע תיק גדול, אני עובד סביב השעון; ויש תקופות יותר רגועות. בתקופות לחץ היו מקרים שישנתי בשק שינה במשרד בת"א, כי חבל לעשות נסיעות לירושלים. בפרקליטות עבדתי 7 ימים בשבוע מהבוקר עד הלילה. היום אני שומר לעצמי זמן לעיסוקים נוספים. אני לא מוותר על משחק טניס פעמיים בשבוע, פעם בשבוע אני לומד תלמוד עם חבר'ה מדהימים, ויום בשבוע משחק ברידג' ומשמר את החברויות שיש לי. בנוסף, כשיש לי זמן בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שאני יוצא לעבודה, אני מצלם".

צילום

"אני מצלם מאז שאני זוכר את עצמי. זה בשביל הנפש. טיילתי המון בעולם, וצילמתי. לפעמים החברים אמרו לי 'תשמע צילום בטיול זה מינוס, כי אתה מסתכל על הכול דרך המצלמה ואתה פחות סופג, ואני אומר לא נכון, המצלמה מעצימה לי את החוויה. זה לא במקום. חוץ מזה, עוד 400 שנה כשאגיע לגיל שהזיכרון לא יהיה משהו, התמונות יזכירו לי ויחזירו אותי לאחור".

אלמלא הייתי עו"ד

"הייתי במאי קולנוע או קופירייטר. הרבה פעמים אמרו לי 'אתה מבוזבז', כי כל הזמן יש לי כל מיני יציאות שנונות. במהלך לימודי המשפטים לקחתי גם כמה קורסים בקולנוע. זה תמיד משך אותי. ואולי הייתי צלם ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'. אני אף פעם לא שבע מצילום".