איימי וויינהאוס וג'ימי הנדריקס חברים במועדון ה-27 המפוקפק

איימי וויינהאוס הצטרפה למועדון הכי מרשים בהיסטוריה של המוזיקה - ובה בעת גם אחד המפוקפקים שבו ■ ליאור ששון על המוזיקאים הגדולים שפרשו בשיא, או קצת לפניו - כנראה שלעולם לא נדע

הנה סיפור שהיה או לא היה, אבל ככה מספרים אותו: בזמן שהיה נער צעיר שחי בחוות עבדים באזור מיסיסיפי, רוברט ג'ונסון חלם להפוך להיות נגן הבלוז הגדול בכל הזמנים. בעצם, זה היה יותר מחלום. ג'ונסון התפתה לעיסקה עם השטן, שהתמורה אותה הוא ביקש היתה נשמתו של ג'ונסון. העסקה נחתמה.

ג'ונסון נולד ב-8 במאי 1911 במיסיסיפי ושוטט רוב ימיו בדרכים, שתה הרבה וויסקי, כבש הרבה בחורות והיה בעל כישרון נדיר לשחזר על הגיטרה חצאי שירים ששמע במקומות שונים. הוא הקליט בסך-הכל 29 שירים שהפכו לתנ"ך של כל מי שהחזיק גיטרה אי-פעם, כולל אנשים כמו אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס.

אפילו מקום קבורתו לא ברור, ולפחות בשלושה בתי-קברות באזור מיסיסיפי ישנן מצבות עם שמו. מה שבכל זאת אנחנו יודעים עליו: ב-16 באוגוסט 1938 (אותו תאריך שבו אלביס נפטר כמעט 40 שנה לאחר מכן), ג'ונסון בילה עוד לילה של נגינה ונשים, עד שלקח לגימה קטלנית מבקבוק וויסקי מורעל שהגיש לו בעל נבגד. כאן גם השטן לא יכול היה לעזור. רוברט ג'ונסון מצא את מותו וייסד את המועדון הכי מפואר בתולדות הרוק'נרול: מועדון 27.

עדיף להישרף מאשר לדעוך

מלבד רוברט ג'ונסון, החברים הבולטים במועדון הזה שמונה מעל 40 חברים, הם ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין ובראיין ג'ונס (המייסד של הרולינג סטונס). קוביין היה האחרון שהצטרף למועדון, ובמקום מסוים אישר את חשיבותו בתולדות הרוק.

ביום שנמצאה גופתו ב-8 באפריל 1994 בביתו בסיאטל, ירוי בראשו, כשרובה ציד מונח לצידו והאלבוםAutomatic for the people של אר.אי.אם מתנגן ברקע, מילותיה הראשונות של אימו, וונדי קוביין אוק'ונור, היו: "עכשיו הוא הצטרף למועדון המטופש הזה. אמרתי לו לא ללכת ולהצטרף למועדון המטופש הזה".

האבנים המידרדרות

בין רוברט ג'ונסון לקורט קוביין, האגדה סביב מועדון 27, נוצרה תוך שנתיים, בין השנים 1969-1971. באופן די מצמרר זה גם התחיל ונגמר באותו תאריך: 3 ביולי. זה היה יום שבו מת בראיין ג'ונס, אולי החבר הכי פחות מוכר במחלקת ה-VIP של המועדון.

ג'ונס היה המייסד והאיש המרכזי ברולינג סטונס בשנים הראשונות שלהם, והאיש שגייס ללהקה את קית' ריצ'ארדס ומיק ג'אגר. ג'ונס, שהיה אב לחמישה ילדים שסירב להכיר בהם, ניהל בימיו האחרונים חיים שכללו הרבה אלכוהול וסמים, אבל מכרים סיפרו שהוא במצב רוח טוב. הסטונס הבטיחו לו צ'ק נכבד של כמעט 2 מליון דולר בתור פיצוי, אחרי שעזב את הלהקה בעקבות תקרית אלימה, והוא אסף נגנים להרכב חדש.

אבל ב-3 ביולי 1969, בעת ששהה באחוזה יחד עם חברתו, הוא שתה קצת יותר מדי והחליט להיכנס לבריכה. החברה בדיוק יצאה לקנות סיגריות. כשהיא חזרה היא מצאה אותו צף על המים, כשהחלק הלא נכון של הראש שלו בתוכם.

תסלחו לו בזמן שהוא מנשק את השמיים

שנה אחרי ג'ונס, גם ג'ימי הנדריקס הצטרף למועדון. הנדריקס, כמו החברים האחרים במועדון, הגיע ממשפחה מפורקת. הוא נולד בסיאטל וושינגטון, לאמא צעירה ואבא מבוגר בדרום-המדינה. המשפחה היתה ענייה, שני ההורים היו אלכוהוליסטים, והם עברו מעיר לעיר מחפשים עבודה או צדקה. כשהיה בן 9 אימו נפטרה ואביו שקע יותר ויותר לתוך האלכוהול והפך אלים יותר.

ג'ימי היה ילד בודד וביישן. את הגאולה שלו הוא מצא דרך גיטרה והיא היתה הדבר הכי קרוב אליו בעולם: הוא תמיד היה עם גיטרה ביד. רגע המפנה בקריירה של הנדריקס היה כשהגיע להופעה של להקת Cream אותה ייסד אריק קלפטון, שאז וגם היום, נחשב בעיני רבים לאלוהים האמיתי של הגיטרה. כשהשניים נפגשו קצת לפני ההופעה, הנדריקס עשה משהו שאף אחד לא העז לעשות לפניו ושאל את קלפטון אם הם יוכלו לנגן קצת ביחד. קלפטון הסכים: הנדריקס ניגן שלושה שירים, וקלפטון הבין שהוא רואה כאן משהו חד-פעמי.

הנדריקס נהיה הבחור הנכון. ההופעות שלו הוצפו באנשים. ב-1969, בפסטיבל וודסטוק, הוא ניגן את אחד הסטים המלהיבים בתולדות הרוק, מול קהל של חצי מיליון איש, ששיאו היה הגרסא המחשמלת שלו להמנון האמריקאי. כמה שבועות אחר-כך הוא חטף התמוטטות עצבים. זו היתה תחילת הסוף. החיים החדשים שלו גבו ממנו מחיר. הוא הפך להיות מייצג דור הפרחים, מינו אותו בעל כורחו לדובר הקהילה השחורה, התקשורת רדפה אחריו, בעלי האינטרסים מיררו את חייו.

הנדריקס לא עמד בעומס. הוא פירק את הלהקה, הקים אחת חדשה, צרך יותר סמים ואלכוהול והלך והסתגר. הוא כעס על הצופים בהופעות שבאו לטענתו לראות אותו מבצע שירים ישנים או מנגן על הגיטרה עם השיניים, והודיע שנמאס לו להיות אמן קרקס. כמה חודשים לפני מותו, הוא סיפר לעיתונאי דני כי הוא לא חושב שהוא יחזיק מעמד עד גיל 28. בלילה של ה-18 בספטמבר 1970, הוא לקח 9 כדורי שינה לפני שהלך לישון, וליתר בטחון ערבב את זה עם קצת אלכוהול. בלילה הוא הקיא מתוך שינה ונחנק למוות.

אישה בורחת מבשורה

בעוד העולם מתאבל על מותו של הנדריקס, בצד השני שלו, בקליפורניה, ג'ניס ג'ופלין העבירה את ימיה בשתייה וסמים. ג'ופלין אמרה פעם: "בין אם אנשים מודים בזה או לא, הם אוהבים את זמרי הבלוז שלהם אומללים". ואם זה נכון, אז ג'ופלין סיפקה לנו את מנת האומללות המושלמת.

זה הסיפור שלה: תמיד דחויה. תמיד לא מובנת. הרגעים היחידים של נחת היו כשהיא הגיעה לקליפורניה. ג'ופלין ניגנה עם כמה הרכבים אבל ההצלחה הגדולה הגיעה כשחברה ללהקה Big Brother & The Holding Company שהחלה לצבור תאוצה בקהילת ההיפים. האלבום הראשון שלה עם הלהקה אמנם לא נחל הצלחה, אבל לפחות החלו לשים אליה לב, ואז בשנת 1968 הגיעה פסטיבל המוזיקה של מונטריי, אותה במה שעליה הנדריקס עשה את הפריצה שלו, וג'ופלין הפכה לכוכבת ענקית.

האלבום שהלהקה הוציאה מיד אחרי הפסטיבל היה להיט. ג'ופלין, מעבר להצלחה, הפכה אייקון לכח נשי. היא היתה הגיבורה הנשית הראשונה של הרוקנ'רול, אישה שהובילה להקה של גברים ושיחקה בטריטוריה שלהם ובנשק שלהם. אבל חייה האישיים היו רצופי טרגדיות, אהבות נכזבות, ניכור מהמשפחה ובדידות.

אלה היו החיים של ג'ופלין. נפש אבודה, בודדה, חסרת ביטחון שהתחבאה בתוך הפרסונה שלה, בתוך הזמרת. אבל זה לא הספיק. ג'ופלין עברה מגבר לגבר, מיום ליום וחיפשה מקום. את חייה היא סיימה לבד, בחדר מלון במוטור-מוטל המפורסם בהוליווד. את הגופה שלה מצאו ברביעי באוקטובר 1970, מוטלת בין שידת הלילה והמיטה שזזה ממקומה. השפה שלה דיממה, האף שלה היה שבור. בידה היא החזיקה כסף קטן אותו היא בדיוק פרטה אצל מנהל משמרת הלילה כדי לקנות סיגריות. היא כנראה שתתה יותר מדי. הזריקה הרואין והתמוטטה.

דלת נסגרת, ואז עוד אחת

האחרון ברצף היה ג'ים מוריסון שמת באותו תאריך כמו בראיין ג'ונס, שנתיים אחרי. מכל השמות המפוארים ברשימה הזו, מוריסון הוא זה שהספיק הכי הרבה. בארבע השנים בהן היה בשטח, הוא הספיק להוציא שישה אלבומים עם הדורס, עם עשרות יצירות מופת, כתב כמה ספרי שירה, ביים סרטים דוקומנטריים, ובעיקר היה כוכב הרוק'נרול הכי גדול של התקופה. של כל תקופה.

בזמן הלימודים ב UCLA מוריסון פגש את ריי מנזרק, מוזיקאי מחונן, והשניים החלו לעבוד ביחד עם ג'ון דזמונד ורובי קריגר. הם הקימו את "הדלתות", שם הלקוח משיר של המשורר וויליאם בלייק שהיה אחד המשפיעים הגדולים על מוריסון. הדורס זכו להצלחה כמעט מיידית, ועבדו בקצב מטורף. הם הספיקו להוציא שישה אלבומים בארבע שנות פעילות רצופות שערוריות ושיאים.

מוריסון היה אליל בחייו: הוא היה איש יפה, פצצת כריזמה, ובעיקר גאון. באמת. האיי.קיו שלו היה 149, המוח שלו רץ תמיד במהירות 220 קמ"ש, תוסיפו לזה הרבה סמים ואלכוהול, ותקבלו פצצה עם שעון מתקתק במהירות גבוהה. בתחילת שנות השבעים, אחרי הסתבכות עם המשטרה שטענה כי חשף את איבר מינו באמצע הופעה, מוריסון עבר יחד עם חברתו לפריז, שם מצא את מותו בעקבות מנת-יתר של הירואין.

לפי הגרסה הרשמית, מוריסון מת במקלחת בדירתו בפאריז כתוצאה ממנת-יתר. אבל השמועות מספרות שהוא מת בשירותים של מועדון, כשסוחרי הסמים שלו ובעלי המקום הם אלה שלוקחים אותו הביתה ושמים אותו במקלחת בכדי להימנע מהמשטרה.

רוק'נרול זה משחק של צעירים. של רעב. אנרגיה. סקס-אפיל. הרס עצמי הוא חלק מהמיתולוגיה. זה הכח שמניע אמנים להצלחה. אלה שנוגעים בנקודה הגבוהה של התהילה, נשרפים, כמו איקרוס שמגיע קרוב מדי לשמש.

אבל זה עדיין משאיר אותנו עם שאלה אחת פתוחה. למה דווקא 27? גם הספקנים הגדולים יותר מודים כי מדובר בצירוף מקרים נדיר. חוץ מקוביין שהתאבד, החברים האחרים במועדון הזה לא בחרו להצטרף אליו. זה פשוט קרה. פסיכולוגים טוענים שגיל 27 הוא גיל המעבר האמיתי בין נערות לבגרות. זה הגיל שבו העתיד מתחיל להתבהר בפניך, אתה עד לסימנים ראשונים של הזדקנות הגוף, ואתה מתחיל לקבל על עצמך אחריות שעד אז התחמקת ממנה. זו יכולה להיות חלק מהתשובה.

אלא שספק אם מעריציה של איימי וויינהאוס, מחפשים היום תשובות פסיכולוגיות או אנתרופולוגיות מורכבות. הם כנראה עצובים שעאוד צעירה יפה ומוכשרת הצטרפה למועדון המצמרר הזה, מועדון ה-27.