שיכור ושתיין - אבל עם חצי דירה

עקרון תום הלב חולש על כל תחומי חיינו. הוא חזק מכל. לעתים הוא חזק אף יותר ממילים. גם אדם, המחזיק בידו התחייבות חתומה בידי משנהו, חייב בחובת תום הלב, בעומדו על זכויותיו, מכוח אותה התחייבות. לאחרונה דחה בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, מפאת עיקרון זה, את תביעתה של אישה לקבלת מלוא הזכויות בדירת המגורים, המשותפת לה ולבעלה, חרף התחייבות בכתב של הבעל להעביר אליה את זכויותיו בה.

חריטון לוינסקי נהג לשתות לשוכרה. הדבר לא נשא חן מלפני אשתו, דיאנה (השמות בדויים). בחודש יוני 2007 חתם חריטון על מסמך, שהופנה אל אשתו. אף שהשפה השגורה בפיו של חריטון הייתה רוסית, המסמך נכתב בעברית. "בהיותי בעלך, אני מתחייב בזה ונותן לך מילה על כך שלא מתכוון בעתיד לשתות משקאות חריפות למעט בימי חג. במידה ולא אעמוד במילה, לך זכות להגיש כתב תביעה על התרת הנישואין... הנני מתחייב לחתום על כל המסמכים הנדרשים לכך ולתת את הסכמתי על התרת הנישואין". חריטון לא הסתפק בכך. באותו המסמך, הוא הוסיף והתחייב, כי "במידה התרת הנישואין הנני מתחייב להשאיר לך ולבתנו ל' את דירת מגורינו".

על יסוד מסמך זה ועל יסוד הטענה, שלפיה חריטון שב לשתות לשוכרה, דרשה דיאנה, במסגרת תביעה, שהוגשה מטעמה, על-ידי עו"ד שי רוטנשטרייך, לאכוף עליו את כתב ההתחייבות, ולקבוע כי חלקו בדירת המגורים יעבור אליה ואל בתם המשותפת.

תביעתה של דיאנה נדחתה עתה על-ידי השופט יהורם שקד.

בבסיס דחיית התביעה עמדו מספר טעמים. הטעם הפחות מעניין הוא זה, שלפיו שמונה חודשים לאחר מועד חתימת המסמך, נכרת בין דיאנה לבין חריטון הסכם, שקיבל תוקף של פסק-דין, ושלפיו הדירה תימכר ותמורתה תחולק ביניהם, שווה בשווה. השופטת חנה רוטשילד העניקה להסכם תוקף של הסכם ממון בין בני זוג.

שליטה מוגבלת בעברית

"פסק הדין לא רק שלא בוטל, אלא שבית המשפט אף לא התבקש לבטלו", קבע שקד. הוא הזכיר את זאת, שבעת ההיא כבר אחזה דיאנה באותו המסמך, אך בחרה שלא להעלותו ושלא לתבוע דבר על יסוד האמור בו. "משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין", אזכר שקד והוסיף "פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים במועד מסוים, כולל בתוכו את כל אותן 'עילות' שמי מהם סבר כי עומדות לו עובר למתן פסק הדין. עצם מתן פסק הדין, מקים את דוקטרינת מעשה בית-דין באופן המחייב את דחיית התובענה"

הוא לא הסתפק בכך, וקבע כי אף אלמלא היה נכרת הסכם ממון בין הצדדים, וגם אלמלא היה מאושר על-ידי בית המשפט, עדיין הייתה התביעה נדחית.

"אם נשוב לאותו כתב התחייבות נמצא בו כיתוב בשפה שיש טובות ממנה, ושניתן לדלות ממנו, במקרה הטוב, התחייבות להסכים להתרת הנישואין", כך שקד. לדידו, התרת הנישואין הייתה העיקר באותו מסמך, ולא עניין העברת חלקו של חריטון בדירה. שקד התרעם על כך, שבעוד דיאנה הדגישה את תרומתה הצנועה לטובת הדירה, היא התעלמה מכך, שהיה זה חריטון שהיה המקור להון הראשוני לרכישתה. "צר לי שאותה הגינות אותה מקשרת התובעת ביחס לחלקה שלה בדירה, נעדרה באופן בולט ביחס לחלקו של הנתבע באותה הדירה", כך הוא.

"הניסיון להיבנות ממסמך, שלדברי התובעת, חתום עליו לא אחר מאשר שיכור ושתיין, הינו ניסיון חסר תום לב ועל בית המשפט לדחותו מכל וכל", לא הסתיר שקד את דעתו על דיאנה ועל תביעתה. הוא העדיף את עדותו של חריטון (שיוצג בידי עו"ד מיטל אורשלם), שהעיד כי בעת חתימת המסמך, הוא סבר "שזה סתם שטויות המילים האלה". "שקד הסב את תשומת הלב לכך, שהמסמך נכתב בעברית, ולא בשפתו של חריטון, היא השפה הרוסית. הוא הזכיר עוד את זאת, שבעת שהסכם הממון הובא לאישור בפני השופטת רוטשילד, היה על פרקליטו של חריטון להסביר לו את תוכנו בשפה הרוסית. "ללמדך כי שליטתו של הנתבע בעברית הייתה מוגבלת".

לנכס לעצמה את הדירה בשלמותה

שקד פסק, כי בעת חתימת המסמך, לא הייתה גמירות דעת מצדו של חריטון להעניק את חלקו בדירה. "יותר סביר בעיני כי התובעת ביקשה להחתים את הנתבע על מסמך זה, מתוך כוונתה שלה כי חלקו של הנתבע ייפול לידיה כפרי בשל, ואולם, כאמור, אין בידי ליתן לכך את ידי", קבע.

הוא הגדיר את דיאנה כמי שנהגה כ"ממוקדת מטרה", כשכל מטרתה הייתה לנכס לעצמה את הדירה בשלמותה. "הסכם יש לפרש בתום לב", המשיך שקד. "כל ניסיון למתן פרשנות כי אותו מסמך מביא את הנתבע לויתור על זכויותיו בדירה, הינו ניסיון הנגוע בחוסר תום לב", הוסיף.

לדידו, היה על דיאנה לדעת, שסיכויי תביעתה להתקבל אפסיים. למרות זאת, "היא בחרה להמשיך בהליך ובכך לכלות את זמנו וממונו של הנתבע". לפיכך, הוא חייב אותה בהוצאות משפט נכבדות יחסית (תמ"ש 8731/09).