שחקן נשמה

לז'ילברטו ז'יל יש סיפור אהבה מתמשך עם ישראל: רק באפריל השנה הוא היה פה במופע אקוסטי, בהיכל התרבות בת"א. המופע הפעם ברעננה היה הרבה יותר קצבי ותוסס, ועם להקה גדולה יותר. הלהקה כללה הפעם מגוון כלי הקשה, גיטרות, בנדוניאון ואפילו כינור. הנגנים היו טובים מאד, אבל היו ברקע לכל אורך המופע. את קידמת הבמה תפס ז'יל עצמו, שהופיע בשירה וגיטרה. עם כל הכבוד ללהקה, היה ברור שיש במופע הזה כוכב אחד.

המופע כלל פולק ופופ מצפון-מזרח ברזיל, רובו קיצבי. לא כולו היה זהה מבחינת המתח המוזיקלי, ולמרבה הצער, היו בו רק שתי בלדות שקטות. זה אמנם התבקש מאופי האירוע (בכל זאת, אמפי פתוח זה לא מקום לבלדות), אבל עורר רצון אמיתי לשמוע את ז'יל שוב במופע אקוסטי יותר ושקט.

בנוסף לרפרטואר ניתן להצביע על שתי בעיות נוספות במופע. ראשית - הסאונד, שהיה לטעמי חזק מדי ולא מספיק נקי, ושנית - העובדה שבאמפי נשארו משום מה הרבה מאד מקומות ריקים.

אנרגטי להפליא

על הביצוע עצמו אין מילה רעה אחת לומר. ז'יל כבר בן 69, אבל עדיין זמר גדול. הוא אנרגטי להפליא, מלא תנועה וחיות, ועם קול יציב ומשכנע. אמש הוא הפגין הרבה פעמים גם את היכולת שלו לעבור מהקול הטבעי לשירת "פלצט" ("קול ראש" גבוה), תוך שמירה על דיוק מרשים בגובה הצליל.

מעבר לצד הטכני, מדובר באמן אמיתי. ההופעה שלו משדרת אמנות בטוחה בעצמה, לא מתחנפת, וכובשת באנושיות שבה. גם התקשורת שלו עם הקהל מקסימה: הוא הרשה לעצמו לרדת לקהל וללחוץ ידיים, עודד את הרוקדים בתנועות ידיים, שיתף את הקהל במחיאות כפיים ובשירה, והכול בצורה טבעית וצנועה. קשה להאמין שמדובר בכוכב על.

כמי שהיה שר התרבות בממשלת ברזיל, נראה גם שהוא מרגיש צורך להעביר את המורשת התרבותית שלו הלאה: הוא לא סתם שר, אלא גם הסביר (תמיד בקצרה ולעניין) על הקטעים השונים, מה מקורם ומאיפה באו.

המופע הצליח לעורר בדיוק את מה שהוא אמור לעורר: לזרוק את המאזין לברזיל, לחופים שלה, לים ולחום. ופה בדיוק נכנס הקהל הישראלי, שהיה נפלא. האנשים רקדו במעברים, ושרו, ושידרו לז'יל הרבה חום ואהבה. היה ניכר שהם באו כדי לשמוח, וז'יל החזיר להם בחיבוק גדול משלו.

ז'ילברטו ז'יל ולהקתו במופע FOR ALL. אמפי פארק רעננה, 24.7