עמלות הבנקים זה כסף קטן

מאז 2008, כל חצי שנה יוצא המפקח על הבנקים ממשרדו, חוצה את הכביש ועולה לוועדת הכלכלה להגיש דוח על עלות עמלות העו"ש. אחר-כך יוצאת הודעה ארוכה מבנק ישראל ובה המון נתונים שתמציתם: עשינו רפורמה, היא הצליחה, עלות עמלות העו"ש ירדה בכך וכך אחוזים. המספרים המעודכנים - ירידה של 16% ב-3 שנים.

אין ספק שזהו חזון אחרית הימים - יוקר המחיה בישראל עולה באופן קבוע, ודווקא עמלות הבנקים יורדות. אבל אחרי שחברי הכנסת גמרו למחוא כפיים לעצמם, והבנקים סיימו להתגאות עד כמה הם קשובים לצרכי הלקוחות, בואו נביט אל המציאות ונגלה שהיא קצת שונה:

גובה העמלות אינו הבעיה. חברי הכנסת אוהבים להתעסק בעמלות, הציבור מבין מה זה עמלות ואפילו למד להתמקח. כולם מחפשים את המטבע מתחת לפנס, אבל הכסף הגדול - רוב הכנסות הבנקים, כשני שלישים, מגיע מהרווח המימוני: הרווח של הבנק מההפרש בין הריבית שהוא משלם למפקידים לבין הריבית שהוא גובה מהלווים.

וכמובן שמשקי-הבית חסרי יכולת המיקוח מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר בפיקדונות ומשלמים לבנק את הריביות הגבוהות ביותר באשראי. על רקע זה, אגב, עולה לעתים קרובות טענה לסבסוד צולב בין משקי-הבית לסקטור העסקי.

המשמעות המצטברת של ריבית נמוכה על פק"מ או ריבית גבוהה על משיכת יתר, הרבה יותר קריטית לחשבון הבנק של האזרח הקטן והרבה יותר כואבת בטווח הארוך לכיסו מאשר עמלה זו או אחרת. אבל מרווח פיננסי הוא עניין קשה להבנה, לא שקוף, ולכן איש לא עוסק בו.

בנק ישראל מפקח על עמלות העו"ש, הבנקים מבליטים את העמלות בפרסומיהם, אבל הנזק האמיתי לאזרח נגרם כתוצאה מעוד פיפס במרווח האשראי.