המאחז כפרי אקזוטי

"לואי תרו והמתנחלים", יום ד' 22:00, ערוץ 8

מרוב שאנחנו מרגישים מערביים, קשה לנו לפעמים להבין עד כמה בעיני המערב אנחנו סוג של מיקרונזיה. לכאורה ישראל מככבת, בדרך כלל שלא בטובתה, בכל מהדורות החדשות הבינלאומיות. במציאות יש יותר אנשים במערב שחושבים שאנחנו מתניידים על גמלים, או כמו שפעם שאל אותי אנגלי אחד, דווקא לא מטומטם אלא פשוט חסר מושג: "אם גם אתם וגם הערבים מוסלמים, למה אתם נלחמים זה בזה?".

העובדה שרובנו באים במגע עם שכבה מסוימת באוכלוסיית המערב שיודעת עלינו קצת יותר, עלולה להטעות: רוב תושבי ארצות הברית למשל, אנגליה או כל מדינה אחרת באירופה, יתקשו בכלל למקם את ישראל על המפה. למרות שלכאורה לא בזה עסקינן, לא יכולתי שלא להימנע מהמחשבות הללו בעת הצפייה ב"לואי תרו והמתנחלים", שכן עם כל הכבוד לתרו, יש מעט מאוד שהוא יכול לחדש לי על מעשה ההתנחלות. על הדרך שבה נתפס המעשה הזה בעיניים זרות - דווקא כן.

אין לי בעיה עם כך שתרו בוחר להתחקות אחר מעשי הפלג הקיצוני שבין המתנחלים: הרי גם התקשורת הישראלית מחפשת את המתנחל "הייצוגי" ביצהר ולא באריאל או בגוש-עציון. מה שמעניין הוא העובדה שלנגד עיניים מערביות, לא ברור איך גרעין של אנשים יכול להיות מחויב כל-כך לאמונתו הדתית ולזיקתו הלאומית, עד שיסכן במודע את עצמו ואת ילדיו כדי להגשים את מה שנתפס בעיניו כצו הדורות, כצו דתי.

לזכותו יאמר שהוא מנסה, גם אם לא תמיד בהצלחה, להבין את המכניזם הנפשי של התופעה ופחות לעסוק בהיבטים הפוליטיים שלה. מה שמעניין אם כן בתוכנית הזאת, הוא לא המתנחלים עצמם, אלא הדרך שבה מביט בהם (ובנו) המערב - כסוג של פרי אקזוטי.

לא צ'ולנט, לא חמין

"סברי מרנן", יום ד' 22:20, ערוץ 2 קשת

הרעיון שלפיו מספיק לשים את כל המרכיבים הנכונים בסיר, לחכות כמה שעות ולקבל צ'ולנט, סופג כאן מכה קשה. "סברי מרנן" הייתה אמורה להיות הצ'ולנט הזה: קח צוות שחקנים מוכשר, עלילה משפחתית שהציבור הישראלי כל-כך אוהב, קצת ניגודים בין עדות, ומה קיבלת? ובכן, לא נעים לומר, אבל התוצאה נראית קצת כמו משהו שנשמר במקפיא מימי "קרובים קרובים", הופשר אחרי למעלה מ-30 שנה, חומם והוגש.

ההגינות מחייבת לומר שלפעמים בסדרות קומיות, צריך להכיר את הדמויות טוב יותר כדי להתחיל ליהנות, ורק משום כך מגיע לסדרה הזאת צ'אנס נוסף: אולי בתחתית סיר החמין הזה תתגלה בסוף חתיכת קישקע?