גיל שוחט: "הגורל שלי הוא לעשות טעויות וללמוד מהן"

המלחין והמנצח גיל שוחט מדבר על קריירה, גורל ומה שביניהם ■ "בחול הייתי מרוויח פי 30. כל עוד אני כאן, אני מבין את חוקי המשחק. או שאשב ואתבכיין - או שאצור הרבה פעילות ואתפרנס"

על הקיר ליד דלת הכניסה לביתו של גיל שוחט תלוי כתב יד של אחת מיצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך, תווים מצוירים, מוקפדים, מסודרים באובססיביות כמעט על גיליון הנייר שעליו מתנוססת חתימתו המדויקת של האמן, שנראית כמו פרח המחביא בתוכו את אותיות שמו.

שוחט מעריץ את באך, הערצה דתית, מוחלטת. הוא מסמל בעיניו את מקסום הסדר, הסטרוקטורה, המורכבות של יצירה מוזיקלית שכתובה בסדר מופתי, בלתי נתפס, ובאותה נשימה את הספונטניות ורוח החופש שלה. היכולת של באך לשלב קצוות של אמנות טהורה ומקצוענות חסרת פשרות מוכיחה, לדעתו, את היכולת של דברים מנוגדים לכאורה ללכת יחד, וכשהוא משליך אותה על חייו, הוא מבין שאין סתירה בין התפיסה הכלכלית לתפיסה האמנותית. שלא רק שכסף ויצירה חיים מצוין יחד, הם ממנפים זה את זה.

"אני כבר 30 שנה ליד הפסנתר", אומר שוחט, וקשה לתפוס שבגיל 37 הוא כבר כל-כך הרבה שנים במקצוע. "רק בשנות ה-30 לחיי התחלתי להשליך את זה על האופן שבו אני חי. אבל יש שיגידו שהתחלתי לעשות עסקים הרבה לפני".

- באיזה גיל?

"בגיל 13 כבר ניגנתי בקפה הבימה, ובגיל 16 התחלתי להרצות ב'אסכולות' קונצרטים מוסברים, כשבקהל הנאמן שלי ישבו שולמית שמיר, בנימין כלב ועופרה, אחותו של ירון לונדון".

- מה עשית בכסף?

"לא בזבזתי אותו. קניתי בו את רוב הדיסקים באוסף של 1,200 דיסקים שיש לי ופרטיטורות. השקעתי בידע כי לא באתי ממשפחה מוזיקלית או מסביבה מוזיקלית, גדלתי ברחוב הרצל ברמת גן, אבל זה היה בדמי. אחר כך קניתי את פסנתר הכנף שעומד כאן, אצלי, בבית.

"עם האהבה למספרים נולדתי, הייתי בכיתת מחוננים ולמדתי מתמטיקה באוניברסיטה. אבל את התפיסה העסקית-כלכלית שלי אני חייב לשניים. אחד מהם הוא הסוכן שלי, שי נשר, שהוא כמו אבא בשבילי. הוא לימד אותי את אמנות המשא ומתן. דרך ההסתכלות בו למדתי איך עושים אותו ביושר ובכנות. ודרך הקרן למצוינות ותרבות של רחל מראני למדתי על מינוף כלכלי ועל תכנון קריירה".

- הרבה אמנים לא מסוגלים לחשוב ככה.

"כשאני מסתכל היסטורית על האמנים הגדולים בעולם המערבי, ובמיוחד במאה ה-20, רובם ידעו לשלב את הרוח והחומר באופן מרשים: פיקאסו, סטרבינסקי, שייקספיר, בטהובן ובאך. ואן גוך יוצא מן הכלל, כי תמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל גם ואן גוך עשה הרבה פעילות שיווק ופרסום למען מכירות עבודותיו, שלא צלחה. לאמן יש את זכות הכישלון גם באמנות וגם בשיווק, כי השיאים שלו כל-כך גבוהים ועל-פיהם הוא צריך להישפט ולא על-פי נקודות השפל".

- אילו שינויים פרקטיים עברת?

"תחומי הפעילות שלי התרחבו. הסייגים הנוקשים, שלעולם לא אופיע עם מוזיקה קלה על הבמה, אינם יותר, והיום אני נהנה מזה מאוד. רק אתמול ניצחתי על ה'הירואיקה' של בטהובן מול קהל של 7,000 איש בהרצליה, כשבחלק הראשון של הקונצרט הופיעה שלומית אהרון".

- זו לא פחיתות כבוד למוזיקאי ברמה שלך? סוג של פופוליזם מסחרי?

"לא. כי אני לוקח את הטובים ביותר באמני המוזיקה הקלה - שלומית אהרון, נורית גלרון, שלומי שבן. כן, יש אנשים שלא אעבוד איתם".

- הקולגות נהנים לתקוע לך סכינים במקומות האלה.

"להצלחה יש מחיר. אצלי יש הרבה קנאה ואי-פרגון".

- כדי להתגבר עליהם, הקמת חברת הפקות פרטית.

"החוזים הגדולים שלי עוברים דרך נשר. ההפקות שלנו הם ניהול אמנותי של פסטיבלי מוזיקה ואירועים גדולים, כמו אירועי הפארק בהרצליה. המצאנו את המושג של הבאת מוזיקה קלאסית איכותית עם שילובים יוצאי דופן לקהלים רחבים, דבר שאף גוף ממשלתי לא עושה".

- מפתיע שיש לזה ביקוש.

"הציניקנים נוהגים להגיד שאנחנו בתקופה של חושך תרבותי ואלה שטויות, כי הישראלים הם העם התרבותי ביותר והפתוח ביותר בעולם לתרבות גבוהה והם צרכני תיאטרון ומוזיקה קלאסית מהגדולים בעולם. לא כי אני אומר, אלא על-פי דוח פיל"ת. כל המספידים של עולם המוזיקה הקלאסית והתיאטרון הישראלי חיים באשליות".

- אז המזרחיזציה שעוברת על המוזיקה שלנו היא פיקציה?

"אני לא אגיד מולקולה של מילה רעה נגד סגנון מוזיקלי כזה או אחר, כי יש כל-כך הרבה סוגי מוזיקה, אז למה להיטפל דווקא למוזיקה מזרחית. יש לי אמת שלי שאני מאמין בה ואני רוצה להציע אותה, והאמת הזאת היא ה'הירואיקה' של בטהובן ולנגן אותה מול 7,000 איש בפארק, שיושבים כמו דגים במשך שעה וארבעים, ואני בטוח שבתוכם היו אלפים ששמעו בפעם הראשונה בחייהם קונצרט חי".

- המחאה החברתית אולי מוכיחה שהנחות הבסיס שהיו במשך שנים על הציבור הישראלי מוטעות.

"המחאה הזאת היא המחאה שלי".

- אתה שייך למעמד הביניים?

"כמות המסים העקיפים והישירים שאני משלם היא לא נורמלית ופוגעת לי בפעילות. אני לא לוקח הפקות שהיו נותנות עבודה להמון מוזיקאים כי הן פשוט לא משתלמות. כשאת קונה כרטיס, הוא כולל מע"מ, ואני זה שמשלם אותו".

- בחו"ל היית מרוויח הרבה יותר.

"פי 30. כל עוד אני כאן, אני מבין את חוקי המשחק. או שאשב ואתבכיין או שאצור הרבה פעילות ואתפרנס. החברה שלי, פוליפוניה, רווחית, אבל הרווח קטן, כי המערכת כולה לא בנויה לממש הצלחה בתחומי האמנות והתרבות. יש אנומליה מזעזעת, מרגיזה ולא הגונה, בין רמות הכישרון שיש פה לבין מעמד האמן, גם ברמת התמיכה וגם במיקומו בחברה. זה גם באשמת הממשלה, אבל גם באשמת האמנים".

- במה האמנים אשמים?

"הם אולי העריכו את עבודתם, אבל לא קלטו שהסוציאליזם האירופי נעלם ושהזמנים השתנו. הם לא ידעו להתאים את עצמם לרוח הזמן".

- ההחלטה להוציא לאור את היצירות שלך באופן עצמאי היא חלק מההתאמה לרוח הזמן?

"הוצאתי אותן אצל אחד המו"לים המכובדים ביותר בעולם, 'ריקורדי' האיטלקית, ויום אחד שאלתי את עצמי, למה לא להוציא אותן לבד?".

- בגלל הרווח הכספי?

"זאת לא הנקודה. אני רוצה שזכויות היוצרים של היצירות שלי יהיו אצלי. לפני מאה שנים לא היה עולה על הדעת מלחין בלי הוצאה לאור. היום באי-מייל אחד אפשר להעביר סימפוניה שלמה להונולולו. התפיסה הבסיסית של רוב ההוצאות לאור עברה מהעולם. כמה פעמים רצו להוציא את היצירות שלי על דיסק וזה לא יצא לפועל בגלל הסכומים המטורפים שריקורדי דרשו?".

- איך אתה בתור מנהל?

"עשיתי הרבה טעויות. אני מאמין בגורל ולא במזל, והגורל שלי הוא לעשות טעויות וללמוד מהן".

- את ניהול התזמורת הקאמרית עזבת בזמנו, כי אמרת שאתה לא בנוי לפוליטיקה הזאת.

"זה היה לפני הרבה זמן. בכל מקרה, בתקופתי, כמות קוני הכרטיסים הוכפלה לעומת הממוצע. אגיד בשיא הכנות שהיום אני פוליטיקאי הרבה יותר טוב. השחזתי מרפקים ולמדתי הרבה תחומים שלא הכרתי קודם. גדלתי בבית ערכי, אולי ערכי מדי. התזמורת הייתה מקפצה אדירה, והיום אני אסיר תודה לה".

- אתה לא מנהל היום גוף רפרטוארי קבוע.

"אני מנהל את אנסמבל אלסיום, פר פרויקט, ואני בוחר את הנגנים שאני הכי אוהב, מנהל את החברה, והניהול האישי שלי חתום על חוזים ב'קתדרה' וב'אסכולות'. ניהול המותג שלי הוא כמו ניהול של מוסד תרבותי".

- למה אתה לא מנהל קריירה בינלאומית?

"זאת שאלה מאוד רלבנטית. אפילו מתבקשת. אני חושב על זה, ובעלי, בראיין, דוחף ומכוון אותי לזה. נכון שרוב הפעילות היא בארץ".

- והיא לא רווחית מספיק.

"זה שהיא לא רווחית זה נכון וזה מעיק".

- אולי אתה מפחד לעשות את הצעד הזה?

"יכול להיות. ההתמודדות עם ההצלחה - קשה. לא הכול צריך לבוא בבת אחת. מה יקרה אם זה יבוא בגיל 45? לא אצטער על השנים שחייתי פה. יש לי עוד משהו דפוק. אני בן-אדם נאמן. אני נאמן לקהל שלי. הקהל שלי יודע שאהיה באולם עינב ב-11 בבוקר גם אם זה יבוא על חשבון ניצוח על התזמורת הסימפונית של רומא, שהייתה משלמת לי פי כמה. נאמנות עומדת בסתירה לרוח הזמן. אילו הייתי פחות נאמן, הייתי יכול להיות הרבה יותר עשיר".