בשנתיים האחרונות התגשם חלומו של רון לשם פעמיים. מי ש"בעשור הראשון לקריירה רץ עם סמן לייזר", כהגדרתו, לעבר תפקיד ניהול בכיר באחד מגופי התקשורת, קיבל שתי הצעות להיות עורך ראשי של עיתון. לשם של גיל 26 היה בועט ברון של אמצע שנות ה-30, זה שגילה שהחלום השתנה ודחה את שתי ההצעות, כי "רציתי להישאר עם היצירה שלי". כבר ב-2008 הוא הפתיע רבים, אולי גם את עצמו, כשנטש תפקיד של סמנכ"ל בזכיינית קשת לטובת קריירה של כתיבה. "אמרו לי שיש לי יצר הרס עצמי, שלא נוטשים מקום כזה ותפקיד כזה במחלקות הכי מעניינות. אבל עשיתי חלק מהתפקידים בגיל צעיר מדי, לא היו לי עכבות. היום אני יותר רגיש, המרוץ פחות פנאטי".
לשם של גיל 35, כבר ברור, נמצא בפאזה אחרת לחלוטין בחייו ונחשב לאחד היוצרים הפוריים והמצליחים. הוא מצליח להתפרנס בכבוד מכתיבה, עם שני רבי-מכר ברזומה ("אם יש גן עדן", שגם זכה להצלחה בחו"ל ועובד לקולנוע ולתיאטרון, ו"מגילת זכויות הירח"), שתי סדרות דרמה בשלבי הפקה וסרט קולנוע בקנה. אל הראיון הוא מגיע מצילומי סדרה חדשה שתעלה בחברת הלוויין, yes בספטמבר, ואחר כך תגיע לקשת, ועוסקת בצעיר ישראלי ממוצא רוסי (רן דנקר) שמגלה שהוריו מרגלים. סדרה אחרת שכתב ל-HOT, "אופוריה", כבר תוארה כגרסה הישראלית ל"סקינס" הפרובוקטיבית ותעסוק במציאות של בני 17 בישראל בימינו. כעת הוא גם משקיע במיזם של מוטי ליפמן ואייל קיציס, iCast, במטרה לעבד ספרות עברית לגרסאות שמע.
במהלך השנים האחרונות, גזר על עצמו לשם שתיקה ונמנע מקידום מאסיבי של יצירותיו. כתבה שנכתבה על אודותיו ב"מוסף הארץ" ("כתבה מעליבה, זה לא אני"), הבהירה לו שהוא כנראה צודק בבחירתו לא לקחת חלק במשחק הקבוע והמתבקש. ועכשיו, כשהוא רואה מה קורה ברחובות הערים בישראל, הוא מרגיש שמשהו בוער בו לדבר.
טוב שהתעוררנו
את המאמר הראשון שכתב בנושא המחאה החברתית לעיתון "הארץ", הניעה הזוגיות בת 13 השנים שלו עם אורן, היום רופא מתמחה. השניים הכירו בצבא, ביחידה 8200 של המודיעין. הם גרים בבית רחב ידיים ובו בוסתן עמוס עצי פרי, מספיק רחוק ומספיק קרוב להמולה התל אביבית, ברמת חן. במאמרו, קרא למתמחים להפר את צווי בית הדין לעבודה. במאמר השני, כבר דרש מההנהגה לעזוב את כיסאה.
"הבעיה היא מדיניות הממשלה ותפיסת העולם של נתניהו. יש כאן קול מסוים שלא נשמע, אז אני כותב אותו. אני לא כותב כל יום ולא מתראיין. כשהקולות נשמעים, אין לי מה לתרום, אני לא אגיד דעות ששמעת מאה פעם. אני כותב כשבוער בי משהו שלא נאמר".
- המחאה הזו כלכלית. אלו עדיין המצוקות שלך?
"אני נלחם למען המוחים. כי גם אני קונה ארוחת בוקר במכולת ב-40% יותר. גם אני רוצה שכותבים יוכלו לחיות פה בכבוד, שמתמחים לא ירוויחו חצי מעוזרת בית. וכי אני מאמין בצדק. הרומנטיקה של הצדק מטריפה אותי ואני רוצה שהמגזר שלנו יתעורר. כואב לי שבתור עם לא יצאנו לרחוב על שום דבר. רופאים, עובדים סוציאליים, מורים, מיעוטים, אף מגזר לא נלחם על זכויות בסיסיות. התעוררנו כי המדינה הפכה ליקרה בעולם במחיה, וטוב שהתעוררנו, אבל זה כואב כי הפכנו למגזר ולא לקהילה. אין סולידריות. כמעט בלתי אפשרי שישראל תהיה מדינה דמוקרטית וליברלית בעוד 25 שנים, וזה מבהיל ומבעית אותי. בעוד 18 שנה רוב הצעירים יבואו ממגזרים לא ליברליים. לכן אמרתי שיש מגזרים חשוכים ופרזיטיים. אמרו לי: 'מי שמך להחליט מה זה חשוך?' אז כן, בעיניי הבסיס לקיומנו הוא סולם הערכים הדמוקרטיים, ואנחנו לא מספיק דרוכים לבלום את מי שמסכן את זה".
- כלומר, זו לא מחאה כלכלית, אלא הרמת ראש של המגזר החילוני-ליברלי.
"יש תמונה גדולה: איך הפכנו למדינה היקרה בעולם במחיה. ויש תמונה גדולה יותר: איך נבטיח שישראל תהיה דמוקרטית וליברלית בעוד 20 שנה. למרות לחץ הבוחרים, נתניהו בנה את הממשלה היקרה והגדולה בתולדות ישראל, 39 שרים, רובם פיקטיביים, רובם ברמה נמוכה מאוד, והיה ברור שהוא הביא כללי משחק חדשים - השרידות שלו תלויה בליברמן, ולא במגזר העמל. 50% מהציבור פטור ממס טוטאלית, במרמה. המבנה של מגזרים מפלצתיים, פנאטיים, אלימים, פרזיטיים הוא הבסיס הכי ראשוני לחולי החברתי. העובדה שהם הרימו ראש עם חוקים אנטי דמוקרטיים מטרידה אותי יותר".
- המוחים דווקא מפנים אצבע מאשימה לטייקונים.
"אני לא פרופ' לכלכלה, אבל זו תפיסת העולם של נתניהו: ימנית וקפיטליסטית. הבעיה היא לאן הולכים כספי המסים. ועוד קודם, שהמדינה תלמד לגבות מסים. בריכוזיות במשק צריך לטפל הרגולטור, אבל המתקפה על בעלי הון באשר הם מוגזמת".
- מי האלטרנטיבה לנתניהו?
"אני לא יכול לשלוף רשימה, אבל לא יכול להיות שאנחנו לא מסוגלים לייצר אלטרנטיבה עם כל כך הרבה אנשים יצירתיים".
- למה שלא תלך אתה לפוליטיקה?
"לעולם לא. אחד הדברים הראשונים שמנכ"ל קשת אבי ניר לימד אותי הוא שיש שתי דרכים לשכנע: האחת, עם טבלאות אקסל ומצגות פאוור פוינט, והשנייה, לספר סיפור. בעוד הראשונה נתקלת בכל מיני חסמים, השנייה חוצה את כל החומות ונכנסת ישר ללב".
- זה נכון לגבי הספרים שלך. "אם יש גן עדן" נוקט גישה אנטי-מיליטריסטית, בעוד כל העם צבא, ואילו "מגילת זכויות הירח" עוסק באיראן, הנמסיס של ישראל.
"כל סיפור מלחמה הוא מצד אחד אנטי מלחמתי ומצד שני יוצר גלוריפיקציה של המלחמה, לכן מסוכן להיכנס לזה. אבל אני כותב משתי סיבות: האחת היא לגעת ולשכנע, והשנייה, להיות אדם אחר, לחיות אלטר אגו. בגיל 21, כשהשתחררתי, וכל החברים שלי טסו לדרום אמריקה, מי שהיה יותר מסומם להודו ומי שהיה יותר מפונק לאוסטרליה, לא עשיתי את זה. הייתי חרדתי מדי לגבי קריירה, וגם הייתי ילד של אמא.
"בגיל 28 הרגשתי שהפסדתי חוויה עצומה, והכתיבה שלי מתחילה מתחושת פספוס. אמרתי לעצמי: 'אני אומר שאנשים צריכים להיות אספני חוויות, אז אני קם ונוסע לדרום אמריקה. הכי הארד קור, אתקע בהוסטלים בלי מחויבות ובלי 600 אלף צופים על הכתפיים. וטסתי, והייתי בנאדם, לא ילד, עם מזוודת טרולי, שמתלונן על יתושים וכל הזמן חם לו מדי. מת להיות המוצ'ילר שרץ עירום בשדות הקוקה וכל היום עושה סקס וסמים, אבל לא מצליח, זה לא הוא. עליתי על מטוס לרומא, נכנסתי למלון, סגרתי את כל החלונות, שמתי מזגן על שיא הקור, פתחתי לפטופ וכתבתי על עצמי רץ עירום בשדות הקוקה. החוויות שלי נאספות בכתיבה".
- אולי גם עכשיו, במחאה, אתה רוצה להיות חלק ממשהו שהוא לא לגמרי אתה?
"מה, המחאה שייכת רק לבני 22? אני הבעתי את דעתי".
תחושת פספוס או רצון להיות מישהו אחר - לשם הוא אדם יצרני שלא ממש נח. בין שתי הסדרות שהוא מצלם הוא כבר כותב סדרה נוספת, עורך בטלוויזיה וכותב סרט עלילתי יחד עם מגישת חדשות ערוץ 2, יונית לוי, שיושלם בתוך כמה שנים בהפקה אמריקנית. אף שהוא לא מנדב הרבה מידע, הסרט צפוי לעסוק בעולם התקשורת.
"כתיבה היא דבר בודד, ולשם האיזון, לטלוויזיה אני כותב עם חברים. יונית היא חברה שאי אפשר להפריז בכמה מוכשרת וחכמה היא. למשל, את הסדרה ל-yes, שעוסקת בריגול, עשיתי עם כמה חברים טובים, ביניהם עמית כהן והבמאי דני סירקין, שהיו איתי ב-8200. את הסדרה להוט אני כותב עם דניאל אמסל, סטודנט לשעבר וחבר".
על התחקיר לספרו השני, "מגילת זכויות הירח", עבד שלוש שנים. "פשוט רציתי לחיות בטהרן. לא הספיק לי שזה על המחשב, כל חדר העבודה היה מלא במפות, עם סימוני דרכים בעיר, בתי קפה. זו אובססיה עיתונאית לפרטים. אחרי זה אנשים באו אליי כמומחה ולא הבינו שזה מאחוריי. ביקרתי ועזבתי".
אך בניגוד לאיראן המרוחקת, בסדרות הטלוויזיה שהוא כותב לשם מתקרב אל עצמו. "בסדרה ל-yes אני מרגיש שאני משליך את הילדות שלי כהומו על הגיבור", מספר לשם, "רן עושה מעולה את התפקיד של הילד שעד כיתה ו' היה לבוש כרוסי וספג עלבונות, ובתיכון הוא מחליט לשים על עצמו מסכה של צבר, וחי בתוכה, מתרגל אליה, בלי לדעת שאי אפשר להיות רק פלקט".
- איזו מסכה שמת אתה?
"בילדות הייתי רגיש ופגיע וחשוף. בכיתה ז' קראו לי הומו, והחלטתי שבכיתה ט' זה לא יקרה. לתיכון הגעתי עם מסכה של גבר, ידעתי איך להתנהג כדי לעבור את זה בשלום. העולם אומר לך: 'אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל רק אם תהיה כמו כולם'".
- זה מה שעומד במרכז הסדרה על בני ה-17?
"הסדרה הזו אומרת שהיום 17 זה ה-30 החדש. גיליתי שהגיבורים שלי חיים בכל מקום, רק לא במציאות. אחד חי ברשת, אחרים בהזיות סמים, אוננות או כל דבר אחר. אין בסדרה מבוגרים, בית ספר או משטרה. זו מדינת ילדים בעל-זבובית כזו. היא נוגעת עמוק בעצבים חשופים שלי, בדברים אישיים".
החינמון שלא יצא
אחרי שלמד על בשרו בנעוריו אילו מסכות יש לעטות כדי להשתלב, כשבגר בחר להוביל. בשנות ה-20 לחייו, עם שחרורו מהצבא, הפך לטיל קריירה מונחה. תחילה כעורך ב"ידיעות אחרונות" ובמהרה שעט לעבר סגנות העורך הראשי של "מעריב" בעידן אמנון דנקנר. לשם זכור כמי שחולל בעיתון מהפכה בכל הקשור להצערת כוח האדם ועיצוב העיתון. זאת, עד שעזב כדי להתברג בצמרת קשת (תחת "סטיב ג'ובס הישראלי", כפי שהוא מכנה את אבי ניר, מנכ"ל הזכיינית).
"בגיל צעיר הפכתי לראש מערכת חדשות וסגן עורך ראשי, עשיתי הרבה דברים שהרגשתי לא בשל איתם", הוא מספר, "העיתונים היו בתקופת קיצוצים, אז עשיתי כמה גלי פיטורים, ובכלל, בגיל 26 יש לך פחות רגישות. אני מקווה שחשבתי על ההשלכות. גם בעיתונים וגם בקשת אהבתי את המקצוע, מעבר לאנרגיות ולאינטנסיביות, בגלל האפשרות לפתח כוח אדם, לגדל אנשים שנמצאים היום בראש מערכות חדשות". בצוותו של לשם בימיו ב"מעריב" אפשר למנות את חיליק שריר, סמנכ"ל חדשות 2; אורי רוזן ,סמנכ"ל חדשות 10; נטע ליבנה, ראש מערכת החדשות של "מעריב" ואלון גולדשטיין, סגן עורך "ידיעות אחרונות".
"מאוד השתניתי מאז", מודה לשם, "גיל 30 כל כך יותר טוב מגיל 20. יש משהו שנרגע, אתה חי מאוזן יותר".
- אני תוהה אם בימיך ב"מעריב" החזקת באידיאלים שאתה נותן להם ביטוי בימים אלה.
"המציאות מורכבת. אל תבלבל בין זה שעיתונאים עובדים כפרילאנסים או בשכר רעב, עובדה שהיא פסולה ורעה ועצובה, ובין העובדה שהעיתונות הייתה חייבת לעבור מהפך. הנראטיב אומר שלוקחים עיתונאים ותיקים ומחליפים אותם בעיתונאים בשקל. זה לא מה שעשינו. לא יצרנו עולם של משכורות של 5,000 שקל. שברנו עולם של ועדי עובדים, ששומרים על אנשים שכבר שנים לא הביאו סיפור. הדסק שהרכבתי היה מגוון יותר מבחינה סוציו-אקונומית וכלל שחקני נשמה, שלא רק נשארו לישון במערכת על מזרנים אחרי סגירה של עיתון יומי כדי לערוך למוסף שישי. אנשים ראו בזה שליחות, זו לא הייתה עבודת סטודנטים".
לא כולם שותפים להתרפקות הנוסטלגית של לשם על התקופה ההיא. כמטאור צעיר לא עבר זמן רב מאז שהגיע המטאור הצעיר וקולגות בתקשורת כבר נטרו לו טינה על שעשה מהפכה והשאיר אותם מחוץ למשחק. באותה כתבת פרופיל שנכתבה עליו הם סגרו איתו חשבון, לדבריו, כשציירו אותו כבולדוזר שלא מהסס לדרוך על אנשים בדרך למעלה.
- ובכל זאת, יצאת מהכתבה גם כאיש מוכשר, חריף, שאפתן, שיודע למכור את עצמו.
"אני מקווה שזה בא עם כישרון לעוד דברים, שהמערכות ידעו לזהות גם כישרון בניהול ובתוכן ולא רק בהתנהלות. התקדמתי בעולם העיתונות כי אין הרבה אנשי תוכן שנמשכים גם לניהול, ואני כן, והמערכת השתמשה בזה. אני מקווה שהייתי גם עורך טוב".
המדדים הוכיחו שאכן כך היה. בשנתיים שהוביל לשם את הספינה היה ה-TGI של "מעריב" במגמת עלייה. מאז הוא רק צולל. "זה עיתון עם בעיית זהות קשה", אומר לשם, "הוא לא ידע אף פעם איך להפוך מעיתון לקבוצת תוכן ומלוגו למותג. אפילו בשנת 2000 בנתניה ובבת ים עדיין תפסו אותו כעיתון של המערך: 'אלה אשכנזים, אין ספורט, אין פלילים, אין צבע'. כש'ידיעות' כבר הבין את המהפך הפוליטי והסוציו-אקונומי, ב'מעריב' עדיין נתקעו עם הדימוי של עיתונאים עם וסט ונהג שכתבו לורשה ולוינה. העם לא סלח. כשמאוחר יותר הוא ניסה להידמות ל'ידיעות', ברמת אביב וברמת השרון התאכזבו שהפך לעממי יותר ובבאר שבע המשיכו לא לשמוע עליו. יש שם עורכים מצוינים שעושים עבודה מצוינת והעיתון נראה מצוין, אבל הוא חייב להפוך מעיתון לקבוצת תוכן, למותג".
- איך עושים את זה?
"בזמנו כתבנו עבודה כלכלית עמוקה שהוכיחה שאפשר לייצר נגזרת של 'מעריב' כחינמון. בעצם המודל של 'ישראל היום' כבר לפני שבע שנים".
- למה לא עשיתם את זה?
"היה אז מאזן אימה בין 'ידיעות' ל'מעריב', ולא ידענו איך התמונה תיראה אחרי שנעשה את הצעד".
- ומה על מות הפרינט? סופו של המקצוע העיתונאי?
"היום הצרכן צופה במהדורת החדשות כמו שהוא צופה בריאליטי ומצפה ממנה לאותו דבר, לאינפוטיימנט (שילוב של בידור ומידע - י"א). קשה מאוד להיות עורך חדשות ולהמשיך להיות נאמן לאג'נדה שלך כשאתה רואה את הרייטינג צונח בשעה שאתה מטפל בנושא מסוים. עיתונאים צריכים להיות שילוב כמעט בלתי אפשרי של מנהל פיתוח מוצר עם קילר, אינסטינקט מסחרי וגם עם אינטגריטי של שליחות. מקצוע העיתונות יישאר פה לעד, הצורך באנשי תוכן רק גדל ומשנה את עורו".
- ומה דעתך על תופעת הריאליטי? האם היא אינה פוגעת ביצירה?
"אני לא מרשה לעצמי לזלזל בתוכנית ריאליטי שמפרנסת 400 משפחות. זה אוויר לנשימה לתעשייה שמאזנת את עצמה עם יצירות שהצופה מתעניין בהן פחות. הייתה תקופה שהעברתי לילות שלמים באולפני 'כוכב נולד', אהבתי את זה והייתי מאושר. מצד שני שמחתי על הרגע שיכולתי לספר את הסיפורים שלי".
לדברי לשם, "מבחנו של ז'אנר הדרמה יגיע כשמה שיספק את התוכן יהיה האינטרנט. זכייני ברודקאסט יעזבו את האוויר וברגע אחד הרגולציה תמות והקריטריון היחיד יהיה הכלכלי. ברודקאסט היום צריך 25% רייטינג כדי להיות רווחי, לכן עושים דברים לקהל רחב, ודרמה היא דבר כמעט לא כדאי כלכלית. קשת מנסה להפוך את הדרמה לכדאית, בין היתר בזכות המכירה לחו"ל, אבל חייבים שהישראלי יתבגר כצופה, כי זו יצירה בסכנה".
למרות הדברים האלה לשם לא נשמע כמי שרוצה לחזור לשולחן מנהל התוכן. "קשת נשארה הבית שלי כיוצר וככותב, ואבי ניר הוא עדיין האדם שאתייעץ איתו בכל החלטה בחיי, ולכן, גם אם עזבתי את שולחן דיוני לוח השידורים, אני לא מרגיש שעזבתי. יש לי הזכות לכתוב וליצור. קשת היא לא רק הבית הטוב ביותר, אלא גם כזה שמקדש את איש התוכן. הארגון הזה מוכיח בכל פעם מחדש, בזכות המוטו שאבי משריש בארגון, שהכל יקום וייפול על הממד האנושי".
- העבר עם קשת מקל עליך כיוצר?
"אני מבין טוב יותר את המערכת".
אחרי שהדמויות מתות
"הפחד היחיד שלי", אומר לשם, "הוא מהיום שבו לא אוכל לחיות מלספר את הסיפורים שלי". זו אולי אחת הסיבות לכך שהצטרף למיזם ה-iCast. "כשאני כותב ספר, החוויה היא עם טונות של בדידות. הספר יורד לדפוס וכל הדמויות מתות לך, יש חלל ענקי וזה דורש תיקון. אני אוהב למלא אותו בכל מיני פרויקטים. חלקם התנדבותיים, כמו להקים תיאטרון בדימונה, וחלקם דברים שאני אוהב ומאמין בהם. חוץ מזה, סבתא שלי, שהכי השפיעה על הכתיבה שלי, הייתה עיוורת, ונורא אהבתי את ספרי השמע שלה. כמו לראות סרט קולנוע בעיניים עצומות. זה לא פגע לי בקריאה, זה רק עודד אותי. כשהספרים שלי יצאו בחו"ל באודיו הבנתי שזה מוסיף קהל. סטודנטים באים עם מכשירי MP3 להרצאות שאני מעביר. למה לא כאן?".
- לתחושתך, זה מיזם שיסייע לסופרים להתקיים?
"מעטים האנשים שמסוגלים לחיות טוב מלהיות סופר בלבד. אבל אפשר לחיות ככותב, כשהמקצוע שלך הוא לספר סיפורים. בשילוב של תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע. זה מקצוע שלעד יהיה פה, גם אם הספרים ישנו את צורתם מאה פעם".
- הסופרים צריכים להמציא את עצמם מחדש?
"הסופרים בארץ עברו זינוק אדיר בחשיפה בעולם. עבורי זה פרנסה טובה מאוד, הספר שלי יצא ב-22 מדינות ובחלקן היה לרב מכר. בניו יורק אולי קוראים כי הם יהודים, אבל גם בברזיל ובסין".
- ועד כמה זה משתלם?
"זו פרנסה טובה, אבל כדי להוציא ספר פעם בשלוש שנים אתה צריך לעשות עוד דברים. חסרים כותבים. בטלוויזיה עברנו ממצב שבו בפריים טיים היו סדרות דוברות אנגלית כ'שושלת' או 'אלי מקביל', למצב שבו כל זכיין צריך לעשות 15 סדרות דרמה בשנה. ועדיין לא קם דור שיודע איך לכתוב לפריים טיים ובשל לכתוב דרמה".
- הכותבים ייאלצו לשלוח ידם בכל סוגי היצירה?
"אולי כל אחד יחיה מעוד סוגי מדיה. בתיאטרון הישראלי, למשל, הכותבים מקבלים עשרה אחוזים מרווחי המחזה וגם יש מי שמתפרנסים מכתיבה לטלוויזיה. אם אתה עושה 'אמנות' לקהל מצומצם, זה קשה. אבל בעוד דור הכותבים הוותיק השלים פרנסה דרך לימוד, הדור החדש יתפרנס מכתיבה לטלוויזיה, קולנוע ותיאטרון".
כתבות
ני"ע
