אצולת השטח: ב. מיכאל חזר מה"לנדרובר אקספיריינס"

אלמלי ידעתי כי בעיבורה של אנגליה אני נמצא, הייתי משוכנע שאני תקוע במעמקי הג'ונגל הברזילאי; צמחייה עבותה אפפה אותי מכל עבר, שרכים עבים השתרבבו מן העצים, ביצות דלוחות וטובעניות איימו לבלוע את רכבי, רק פה ושם הבקיעו קרני שמש חיוורות את חומת העלים הסבוכה והאירו באור בלהות את שולי הבוץ, זמזום מאיים של חרקים ארסיים מילא את האוויר, ומרחוק נשמעו שאגותיהם העמומות של חיות עתירות מלתעות המבקשות לנגוס לעצמן ליטרת בשר מעכוזי... (דומני שאת הפסקול המרשים הזה הוסיף דמיוני המשולהב, אבל מה זה משנה).

היטבתי את אחיזתי בהגה המכונית והמשכתי לזחול בעדינות לאורך הנקיק המוצף. "רק לא לעשות גלים, רק לא לעשות גלים..." מלמל מוחי המבוהל ללא הרף. שהרי אם אעשה גלים - יגאו המים, יציפו את המכונית, המנוע ישבוק חיים, צלופחים חשמליים יזחלו מתחת לדלת ויהפכו את הכיסא שלי לכיסא חשמלי, ורק בעוד מאה שנים - כאשר חלוצים אמיצים ייבשו את הביצות הללו - תתגלה גופתי המכורסמת, עדיין חגורה בחגורת בטיחות.

אחר כך נמאס לי לזחול. דרכתי על הגז, דהרתי קדימה, הרמתי צונ*מ*ינ*ק*'ה של מים אשר כיסה בשפריצים אדירים גם את הגג, ושום דבר לא קרה. המנוע לא שבק, הצלופחים חזרו למרתפים האפלים של דמיוני, ואני הגחתי מן הג'ונגל הרטוב, יבש ומחויך.

ובכל זאת אני מבקש להתוודות: אלמלי ישבתי בתוך ריינג' רובר רם ונישא, הייתי מהסס להקים עליי נד מים שכזה. אבל ריינג', כך הנחתי בבטחה, לא יתרגש יתר על המידה מן השיטפון. והוא לא אכזב.

גודלו של ה"ג'ונגל" הזה - עכשיו כבר מותר לגלות - כגודל אצטדיון כדורגל בינוני. למרבה ההפתעה, הסבך הטובעני והמרשים הזה אינו מעשה ידי אדם. הוא טבעי לחלוטין, וקיים כאן מקדמת דנא. אנשי לנדרובר רק שיפרוהו קמעה, דאגו לכמה גשרים, פילסו כמה נתיבים, ואז שבו והניחו לטבע להתפרע. כך הם יכולים להיטיב ולהדגים בו את יכולות השטח של מוצריהם.

מצדו האחד של ג'ונגל המחמד הזה ניצבת גדר מפעל סוליהול (Solihull) של לנדרובר, ומכל עבריו האחרים משתרע מתחם שעשועי השטח המכונה חוויית לנדרובר, ובלע"ז - Landrover Experience. המתחם שייך לרשת עולמית של אתרי נהיגה והתנסות, עם סניפים מקצה העולם ועד קצהו; מדרום אפריקה ועד פינלנד, מסין ועד קליפורניה. היא מציעה הכול בכול מכול כול: החל בטעימות ראשונות למתחילים במתקנים מתוכננים ומוקפדים, ועד למסעות חוצי מדבר, צולחי הרים, מקפיאים בקור ארקטי ולוהטים בחום אפריקאי.

יבואן לנדרובר לישראל, כדרך שעושים גם יבואני יוקרה אחרים, מקבץ לעתים קבוצה נבחרת של לקוחות פוטנציאליים - כאלה שכבר רכשו ממוצריו וכאלה שבינתיים רק שוקלים לעשות זאת - ומשגר אותם לכאן, להתנסות קצרה. אליהם הצטרפתי (שלא לומר - עליהם התעלקתי).

ככה זה אצלנו

ונחזור לשטח. הריינג' רובר הרטוב הומר בדיפנדר יבש, ושבנו לחצות את יערון הגשם. הרגשתי כאילו נטשתי מעבורת חלל וגויסתי לחיל המשלוח האנגלי בהודו. כי הדיפנדר - אבי כל שושלת הלנדרוברים לדורותיה - הוא באמת ברייה מיוחדת במינה. חזותו בקושי השתנתה מאז נולד בשנת 1948, והוא עדיין מרובע כקופסת נעליים, גמלוני כגמל שלמה, שמשתו הקדמית עדיין ישרה כקרש גיהוץ, מרכבו עדיין עשוי כולו אלומיניום, ואף שחוטמו כבר אינו קבור בין צמד בתי הגלגלים הגדולים אלא התיישר עם קו הפנסים - אין לטעות בו. המתבונן במודל 1948 והמתבונן במודל 2011 לא יהססו לרגע. הם יזהו מיד: לנדרובר ניצב מול עיניהם. פעם קראו לו לנדרובר, היום קוראים לו דיפנדר. וזה (כמעט) כל ההבדל.

מכלליו הנסתרים (מנוע, תיבת הילוכים, מערך מתלים וכולי) עשו כמובן כברת דרך ארוכה במהלך השנים. המנועים נבונים יותר, מערכת ה-4X4 משוכללת יותר, ההילוכים מתקדמים יותר, הקפיצים סוף-סוף אינם עלים אלא סלילים, ועוד כהנה וכהנה. אבל חזותו, אופיו, תדמיתו והמסר שהוא מתיז על כל סביבתו - נותרו כשהיו: איכר-לורד. קצין-וג'נטלמן. רכבו של אדון האחוזה כאשר הוא יוצא לצוד צבאים או נתינים מרדניים. יצור שהוא כל-כך אנגלי בכל רמ"ח חלקיו ושס"ה ברגיו, עד שבנוכחותו מצאתי את עצמי מדבר רק אנגלית. וגם במוזרותו המיוחדת ובעקשנותו רבת השנים לשמר אותה - הוא בריטי כמו שפם ומקטרת. שנים אין-ספור מנדנדים נהגי דיפנדר שיימצא סוף-סוף פתרון לתנוחת רגלם השמאלית; שלא ייאלצו להניח לה לרחף באוויר, להתקפל מתחת לעכוז, להשתרבב מן החלון, או לתופף בעצבנות על רצפת המכונית. אין! מסורת! ככה זה אצלנו!

ידיות שילוב ה-LOW בתיבת ההילוכים, הידית הנועלת דיפרנציאל, תנוחת הישיבה, זווית ההגה, סידור הספסלים האחוריים, פתיחת הדלתות... את כל אלה אפשר היה לשפר, לרכך, לעגל, לעשותם קצת יותר דומים לשאר מכוניות תבל במאה ה-21. לא! מסורת! ככה זה אצלנו!

ולמרבה התדהמה - זה עובד. זה מרשים. זה כמעט מרגש. על כורחך אתה מפתח כבוד מיוחד במינו לייחודיות הזאת. היא שובה את לבך. אינני מכיר עוד מכונית - אולי זולת ה-G ואגן של מרצדס - שניחנה בכמות כה גדולה של אופי ושל נוכחות. לטוב ולרע. קשה אולי לחיות עם היצור העיקש והגאה הזה, אבל אינך יכול שלא לכבד אותו. האיכויות הארגונומיות שלו צריכות היו להיאסר על-ידי אמנת ז'נווה שאוסרת עינויים, אבל הנוכחות החדה שלו מכריזה בקול גדול שהנוהג בו אינו חלק מן ההמון. גם הוא, כמו כלי הרכב שלו, ייחודי.

מיותר כמובן לספר שגם הדיפנדר צלח את הג'ונגלצ'יק בקלות יתרה. ובכל זאת היה הבדל: הריינג' רובר המלכותי ניתק אותי לחלוטין מן העולם. לו הייתי עוצם את עיניי לא הייתי יודע אם אנחנו חוצים נקיק גדוש ג'יפה, או מחפשים חניה ליד קובנט גארדן. הדיפנדר העניק לי את מלוא החוויה; לא היה ספק בלבי שאני אינדיאנה ג'ונס, ויחד אנו חוצים את האמזונס. דומני שגם לו היינו מחפשים חניה ליד קובנט גארדן היה הדיפנדר מעניק לי את התחושה הזאת.

הכפתור של סבתא

עתה נפנינו לכבוש את מסלול התלאות היבש שהמתין לנו מעברו השני של בסיס המוצא (כלומר, מגרש החניה של לנדרובר אקפיריינס). הרכב - דיסקברי 4. המכשולים - האסופה המקובלת: קצת סלעים, קצת דרדרת, קצת שיפועי צד, קצת מורדות תלולים, קצת מעלות מאוד-מאוד תלולים. לא הייתה זו רבותא גדולה להתגבר על כל אלה. למען האמת, אינני מכיר ג'יפ, או דמוי ג'יפ, שלא היה מצליח לצלוח כמעט את מלוא המסלול הזה. למה "כמעט"? כי גלישה במורדות תלולים וטיפוס במעלות עוד יותר תלולים - עד כדי 45% - מבלי להסתכן ממש, בכל זאת דורשת התקנים מיוחדים (הילוכי כוח, בקרת-גלישה אלקטרונית, נעילות דיפרנציאלים, בקרות-עזר שיסייעו בשיגור הכוח לגלגלים הנכונים). הנקודה, אם כן, אינה "האם" הדיסקברי יצלח את המשוכות הללו, אלא "איך" הוא יעשה זאת. והוא עשה זאת כמצופה מלנדרובר: באדישות, בנינוחות, באלגנטיות, מבלי שטמבונו - או מצחו של הנהג - יעלו אפילו אגל אחד קטנטן של זיעה.

מאוד הייתי חפץ להתהדר עתה בכישוריי המופלגים כנהג, אך עקרונות הגילוי הנאות מחייבים אותי לגלות שגם הדיוט-שטח מוחלט - שלא לומר סבתי המנוחה - היו מצליחים לא פחות. והכול בזכות אותו כפתור פלאים המותקן זה שנים כמעט בכל הלנדרוברים, ונקרא בשם הבלתי אפשרי Terrain Response. כיצד ייקרא בעברית? תגובון שטח? בורר משטח? משיבון טופוגרפי? לא יודע. בזכות המערכת הזאת יכול הנהג לבחור בין כמה וכמה מצבי שטח (שלג, בוץ, חול, סלעים וכיוצא באלה), ואז דואגת האלקטרוניקה לכל השאר; היא מתאימה למשימה את מערכות הבקרה, הבלימה, ההנעה, ההגבהה וההילוכים, ולדעתי גם מזרימה לעורקי הנהג מנה נאה של ויטמינים או של אמפטמינים, אם חיישניה החטטניים מגלים שהוא זקוק לכך כדי לצאת לדרך. וכל השאר - משחק ילדים. האוחז בהגה צריך רק את מידת האומץ הדרושה כדי להתעלם מרחשי בטנו ולהניח למכונה לעשות בו כרצונה.

נוימן יסדר

השבתי את ה"דיסקו" - כפי שהוא מכונה בחיבה בפי מוקיריו - לחניה, טפחתי בהערכה על ירכתיו, והבטחתי לו כי אם איאלץ בקרוב לחצות את מדבר גובי בחליפה ובעניבה - בקרבו אעשה זאת (או בריינג' רובר, עוד לא החלטתי, אך הקפדתי להסתיר מן הדיסקו את התלבטותי).

מעבר לגדר, כזכור, ניצב מפעל סוליהול של לנדרובר. כאן מייצרים כמה מן המוצרים שזה עתה סיימו לקפץ עמי על הגבעות ולהשתכשך במים. נו, אז קפצנו לבקר. מפעל מכוניות הוא מפעל מכוניות הוא מפעל מכוניות, אך שני עניינים משכו את תשומת לבי.

העניין האחד - זה לצד זה מיוצרים כאן שני הקצוות של מבחר המוצרים הלנדרוברי: הריינג' רובר - פסגת היוקרה, ההידור, השכלול, הפינוק, הלוקסוס והאלקטרוניקה; ולצדו, אבל ממש לצדו, הדיפנדר - ההיסטורי, הבסיסי, הספרטני, המסורתי והמכני. אך לשניים הללו מערכות ייצור שונות בתכלית. הריינג' מיוצר בפס ייצור מתקדם, פועם, אוטומטי, אלקטרוני. הדיפנדר מיוצר כולו בידיהם של פועלים עליזים בסרבלי עבודה, החובטים בפטישים, מלחימים במלחמים, מבריגים במברגים וצובטים בצבתות. כלומר, המוצר ה"בסיסי" הוא כולו עבודת יד; המוצר ה"עילי" הוא כולו פלט צונן של עדר רובוטים. ואין ספק בלבי כי גם לכך יש חלק באופיו הייחודי של הדיפנדר.

והעניין השני - לנגד עיניי המחיש לי שר ההיסטוריה מה פשר הביטוי "צדק היסטורי". בעליה הנוכחים של חברת לנדרובר הם חברת ט*אט*ה ההודית. הודו, כידוע, הייתה אחת הקולוניות הגדולות ביותר של האימפריה הבריטית. מיטב ל*ש*ד*ה, אוצרותיה ונכסיה נבזזו בידי כובשיה. מאות מיליוני "ילידים" שירתו בהכנעה את המושלים הקולוניאליסטיים עד בוא ההתקוממות והעצמאות. ועתה - למה להכחיש - חשתי נחת מיוחדת למראה פועלים בריטים העמלים בשירותו של אדון הודי. זה צדק היסטורי. ואני מאוד אוהב גלגלים מתהפכים. גם כאשר הם היסטוריים ולא מוטוריים.

ועדיין לא תם האירוע. למחרת הובלנו כצאן למרעה אל מרחביה הירוקים של אחוזת איסטנור. זו אחוזת אצילים אנגלית קלאסית; בעיבורה - טירה מצועצעת, וסביבה מרחבי אין-סוף של שדות, כרי דשא, יערות, גבעות, פלגים, נקיקים, שבילים, משעולים, ושל מעלות ומורדות. עד לקצה האופק. את המרחבים הירוקים הללו מחכירים בעלי האחוזה לאירועי נהיגה מכל סוג ומין (ודומני שגם מי שרוצה להתחתן בסגנון אצילי יוכל לעשות זאת באולמות הטירה בעבור חופן לא מבוטל של פאונדים).

המקום הוא פשוט גן עדן לחובבי נהיגת שטח. בכל רמה, מכל סוג, בכל תנאי קרקע. מנהיגת שבילים מהירה, ועד זחילת סלעים מדויקת וטכנית. מהתנסות בדשא חלקלק כשלג, ועד פילוס נתיבים בבוץ טובעני וצליחת פלגים שמימיהם מגיעים כמעט עד הווישרים.

לצד הריינג' והדיסקו הועמד לרשותנו הפעם גם ריינג' רובר ספורט (שהוא בעצם דיסקברי עם מנת יתר של כוח, צמיגים נמוכי חתך, ויכולת כביש מוגברת). לצערם העמוק של המדריכים, נפקד מקומו של הפרילנדר - הלנדרובר הקטן ביותר. מאוד הם רצו שנתנסה גם ביכולותיו של זה, וניווכח עד כמה הוא מרשים בשטח, אף שאין באמתחתו הילוכי low.

מרחבי טירת איסטנור למכוניות אינם מגרש משחקים מסורק ומלא חמלה. המכשולים הזרועים בו הם ריאליים לחלוטין. הבוץ לא היה צחוק, השבילים לעתים די בעייתיים, המורדות חלקלקים, העצים סבוכים, השיחים חסרי רחמים (לצבע המכוניות). עולם כמעט אמיתי.

ואז הגיע הפנצ'ר הבלתי נמנע. צמיג אחורי נמוך-חתך של ריינג' ספורט נכנע לדופן אלימה של שביל מחורץ מאוד, ונפח באחת את נשמתו. השיירה נתקעה. המכונית בבוץ עד רצפתה. כדי להחליף גלגל צריך להניפה על ג'ק. אך היכן יוצב הג'ק אם המכונית נחה על גחונה...

הצוות האנגלי התכנס סביב הצמיג ופצח בסימפוזיון מעמיק סביב הסוגיה. עוד הם מגרדים בנימוס את פדחתם ושוקלים את האופציות, החל סביבם מופע אלתור ישראלי שהותירם פעורי פה ונדהמים. חיש-קל החליט הצוות הישראלי כי הישועה תתקרב אם הריינג' יועלה - בכוח מנועו השרירי - אל שולי השביל. וכך גם נעשה. הצוות האנגלי בחן בזהירות את המצב החדש והתכנס כדי לסכם מדיניות. מן הבגאז' הם דלו את המגבה (ג'ק) המסופק עם המכונית. כאן פקעה סבלנותו של אחד מבני עמי, נקרא לו "נוימן" (כי זה שמו האמיתי). הוא הציץ בפיסת הפח הדלה שהוצאה מן הבגאז' והודיע לאחיו: "תראו מה זה; המכונית מיליון שקל, הג'ק - ארבע שקל".

אמר, והחל לפעול. נציגי האימפריה הבריטית נראו די המומים כאשר נוימן - איש חביב להפליא עם חזות של שודד ים ונשמה של ילד - צלל מלוא אורכו אל מתחת למכונית, חפר במרץ בעשר אצבעותיו, ולא היה חסר הרבה שיניף את המכונית על כתפיו. האנגלים נאלמו דום. בתוך זמן קצר נפער מתחת למכונית בור עמוק דיו כדי לתחוב לתוכו את ה"ג'ק ארבע שקל", והמדריכים החליטו שהגיעה שעתם לשאת בעול, הניפו את המכונית, חילצו את השיירה, וכל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם.

אין לי ספק שעל אף עשרות שנות ניסיונם של המדריכים האנגלים עם מגוון אין-סופי של לקוחות מוזרים - כזה דבר הם טרם ראו.

תם המסע ונשלם. הקורא העירני בוודאי שם לב לכך שלא טרחתי למנות כאן הספקים ונפחים, מהירויות מרביות וקילוגרמים של מומנט. אין בזה צורך. הלנדרוברים למיניהם, מן הדיפנדר ועד הריינג' רובר, אינם מכוניות שתפארתם על הפרטים הבנליים הללו. לטוב ולרע - הרוכש לנדרובר רוכש חבילה. אליטיסטית. ייחודית. גאה. היא לא מושלמת. יש בה פגמים. יש בה שיגיונות והתעקשויות. יש גם המתעקשים לכפור באמינותה. אך בתחום הסטייל - אין לה מתחרים. כי היא, רק היא, גם בצאתה מתוך שלולית ביוב, נראית כאילו נרכשה זה עתה בהרודס או בפורטנאם אנד מייסון, ומיד יגיע הבאטלר הנאמן וינגב במגבת צחורה את כתמי הבוץ שדבקו בה.