למה מרגול לא יכולה לערער לעליון על הארכת מעצרה?

מזה כשבועיים ימים נתונה מרגלית צנעני במעצר המכונה בפי הקהיליה המשפטית "מעצר ימים". מעצר זה, להבדיל ממעצר "עד תום ההליכים", מתקיים בשלבים הראשוניים של ההליך המשפטי (טרם הגשת כתב אישום), ונועד בעיקרו לאפשר למשטרה לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר, כמו גם למנוע מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי חקירה או משפט.

עד לא מכבר רשאי היה כל עצור במדינת ישראל לערור גם לבית המשפט העליון כדי ששופט בערכאה זו יבחן את השאלה האם יש הכרח לכולאו מאחורי סורג ובריח - או שניתן לנקוט בדרך מתונה יותר של חלופת מעצר - המכונה "מעצר-בית".

ב-27.3.2011 נכנס לתוקפו תיקון מספר 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), לפיו "ערר שיוגש על החלטת בית משפט מחוזי שדן בערר על החלטת בית משפט שלום בענייני מעצר - יתקבל לרישום במזכירות בית המשפט העליון במתכונת של בקשת רשות לערור".

משמעות התיקון היא כאמור ביטול זכותו של עצור להגיש ערר על דבר מעצרו לבית המשפט העליון והתניית אפשרות זו בקבלת רשות מיוחדת מבית המשפט. רשות הערר על החלטת המעצר תינתן רק במקרה של "נסיבות מיוחדות" בהן מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית מיוחדת, החורגת מעניינו הספציפי של העצור ומצדיקה בירור משפטי נוסף.

מאחר שבדרך-כלל קיים קושי מובנה ואמיתי להוכיח את קיומן של נסיבות מיוחדות כאמור, הרי שסיכוייו של עצור שבית המשפט העליון יתערב בשאלת מעצרו ויביא לשחרורו אינם גבוהים; וזאת גם אם שופט בית המשפט העליון יסבור לכאורה כי ניתן למנוע את המעצר במקרה הקונקרטי ולהמירו בחלופת מעצר.

הנה כי כן, מדובר בתיקון חקיקתי משמעותי ואף דרמטי, שהתקבל ללא דיון ציבורי ותקשורתי מעמיק, לפיו צומצמה הלכה למעשה זכותם של אלפי עצורים, שאשמתם טרם הוכחה וחזקת החפות עדיין עומדת להם, לפנות לבית המשפט העליון על מנת שזה יבחן את עניין מעצרם.

מבחינה זו ראוי להדגיש כי צנעני היא רק אחת מיני רבים ששאלת נחיצות מעצרם לא הובאה, מאז התיקון לחוק, לפיתחה של ערכאת השיפוט העליונה. אגב, אין כל רבותא כי בית המשפט העליון היה משנה את ההחלטות שניתנו בבתי המשפט השלום והמחוזי, וייתכן בהחלט כי מבחינה משפטית מתקיים הֶצְדֵּק מלא למעצרה של צנעני.

חומרי החקירה אינם מועברים לסנגור בשלב מקדמי זה ('אלא רק לתקשורת'), וחזקה כי השופטים הדנים בסוגיית המעצר בוחנים את עוצמת ועומק הראיות בטרם קבלת החלטה בדבר מעצרו של אדם.

יחד עם זאת, ראוי להזכיר את עיקרון היסוד לפיו הזכות לחירות היא זכות יסוד בהליך הפלילי; וכדברי נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, מעצר בטרם הגשת כתב אישום "צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות, מעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש, המעצר הוא החריג".

אם כן, הגשת ערר בזכות בסוגיית המעצר, בניגוד להגשת ערר ברשות, לבית המשפט העליון, נועדה לשמור בקפדנות יתרה על עיקרון בסיסי זה.

לשם המחשת הבדלי גישות אפשריים בין ערכאות השיפוט השונות בסוגיית המעצר, ניתן להפנות למקרה הנודע של מטפלת אשר תועדה במצלמת וידיאו כשהיא 'מטלטלת' שני תינוקות בהם טיפלה. גם במקרה זה, אשר נדון טרם נכנס לתוקפו התיקון לחוק, התעוררה שאלת נחיצות המעצר בשלבי החקירה.

שתי ערכאות שיפוטיות קבעו כי יש מקום להורות על מעצר המטפלת, בין היתר בהסתמך על דוחות חסויים של המשטרה, וזאת בשל מסוכנותה והחשש לשיבוש הליכי חקירה. בערר בזכות שהוגש לבית המשפט העליון הוחלט להפוך על פיהן את החלטות הערכאות השיפוטיות הקודמות ולהורות על שחרורה המיידי של המטפלת למעצר-בית.

הנה כי כן על אף כל ההבדלים הקיימים בין המקרה שהוזכר לעיל לזה של צנעני, ניתן להיווכח כי שאלת נחיצות המעצר ניתנת לפרשנות רחבה ומִשתנה. עתה, בעקבות התיקון החקיקתי, לפיו כאמור דיון בשאלת המעצר יתקיים בבית המשפט העליון רק במקרים חריגים - צומצמו מנגנוני הבקרה השיפוטיים, ואנו עדים לכרסום בזכויותיהם של עצורים.

לכאורה מדובר בתיקון הנשען על נימוקים איתנים של יעילות, ובכללם חיסכון בזמן שיפוטי באמצעות צמצום היקף התיקים הנשמעים בבית המשפט העליון. ובכל זאת, יש מקום לשאול האם המחיר אינו כבד מדי. האם לא יהא זה נכון כי בטרם יוחלט על מעצרו של אדם -המוחזק כחף מפשע - ייבחן עניינו בעין שיפוטית נוספת כזו "המואשמת" לעיתים כי היא ישובה ב'מגדל שן'. כך אולי תיבחנה הראיות במנותק מהאווירה הציבורית והלחץ התקשורתי המצליחים להתפרץ לאולם בית המשפט.

מבחינה זו ניתן אולי לקוות כי המקרה של מרגלית צנעני יהווה בסיס לדיון מחודש בשאלה - האם אין מקום להחזיר עטרה ליושנה ולאפשר לכל עצור להביא את עניין מעצרו גם בפני בית המשפט העליון בטרם תישלל חירותו.