פלפלים מיובשים

הרולינג סטונס ויו 2 הן החברות הכי בולטות במועדון "הלהקות שממשיכות למכור מיליוני כרטיסים להופעות למרות שהפסיקו מזמן לחבר שירים מצוינים". 20 שנה אחרי ההצלחה האמנותית והמסחרית הכי גדולה שלהם באלבום "דמסוכרסקסקסם", הרד הוט צי'לי פפרז מצטרפים בגאון למועדון.

אלבומם החדש - "אני איתך", אמנם פחות ארכני ומשעמם מקודמו הכפול שהוציאו לפני חמש שנים, והצ'יליז כבר הוציאו תקליטים בינוניים שכאלו, אבל החדש שלהם מדגים מצוין את התכונה המשותפת לכל אלבומי הסטונס אחרי 1989, יו 2 אחרי 1993, והמרבית של מטאליקה ואר.אי.אם בעשורים האחרונים: מבחוץ הכול מתנהג ונשמע כלהקה האהובה: זו האנרגיה, זה הסגנון, אלו הגינונים האישיים והקבוצתיים שהפכו את החבורה לתאגיד משגשג. ורק דבר אחד חסר כדי שאפשר יהיה להיקשר לאלבומים הללו בעבותות אהבה כפי שנרצענו מרצון לקלאסיקות של הלהקות: שירים באמת טובים. אז נכון, "שיר המוות של ברנדן", שנכתב לחבר מעירם לוס אנג'לס שפתח להם דלתות בראשית הדרך, מוצא את הפפרז מלאי התכוונות די מדבקת ו"תחנת משטרה" הוא שיר מעט חריג בכתיבה שלו וכולל תפקיד פסנתר יפה שמנגן הבאסיסט פלי. ו"גודביי הוריי" נחתם בסערת גיטרות כמעט מרגשת. אבל יש בא לבום רק שיר אחד ממש מצוין, Did I let you go ואפשר לתמוה בארסיות האם נכתב על ההשראה שהלכה.

הצ'יליז דווקא השתדלו שלא למחזר ולשעמם את עצמם. בתום מסע ההופעות העולמי הקודם לקחו כמעט שנתיים של הפסקה מפעילות. פלי ניגן עם ענקים בריטיים כמו ת'ום יורק ודיימון אלבארן, והמתופף צ'אד סמית' חבר ללהקה עם פליטי ואן היילן, סמי הייגר ומארק אנתוני. ואז חברו שוב לכמעט שנתיים של כתיבה והקלטות עם המפיק העילוי ריק רובין, שצמוד אליהם כבר 20 שנה.

בנוי לפי הספר

השינוי הכי עקרוני בין הפפרז מודל 2011 לעברם טמון כמובן בגיטריסט החדש ג'וש קלינגהופר, שהחליף את ג'ון פרושיינטה המהולל ששוב החליט לנוח מחובות הנוכחות בתאגיד. קלינגהופר, חבר ותלמיד של פרושיינטה, כבר ניגן עם בק ופי ג'יי הארבי, ויש לו לא מעט רגעים מעניינים באלבום החדש, אם כי אין לו את הדמיון הכה מאתגר ומתגמל של קודמו. אבל הפער המשמעותי בין הגיטריסט לשעבר לזה הנוכחי מתבטא בכך שבעוד הקודם היה כותב פורה ומרכזי בלהקה, ושממשיך להוציא המון אלבומי סולו, קלינגהופר לא ממש חיזק את החוליה הכי חלשה אצלם, זו של כתיבת השירים.

כמבצעים, הפפרז נותרו לא פחות ממעולים. בגלל היסטוריית כמעט 30 שנות פעילות הם נלקחים כמובנים מאליהם, אבל אסור לטעות בפנומנאליות של השליטה והיכולות של כל אחד מארבעתם. אלא שבדיוק כמו בחיי הנישואין הלהקתיים של מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס ובונו ודה אדג', גם הצי'לי פפרז, למרבה הצער, הגיעו לשחיקה כה גדולה בכתיבה, עד שהשירים נדמים כמסתדרים מכוחם של ניסיון, שכלתנות ואינרציה בלבד. אז כן, לכאורה הכול בנוי היטב ולפי הספר. ואולי אפילו מסתתרים כאן כמה שירים שיכולים להתיידד עם תחנות הרדיו האמריקאיות, אלו שזנחו בשנים האחרונות את רוק הגיטרות.

לוח מודעות צלילי

אבל, כבמקרי הלהקות הוותיקות מהם, גם אצל הפפרז נדמה שכל תפקידו של האלבום החדש וכל הציפיות, הלפחות מסחריות ממנו, יכולים להסתכם בכך שיתפקד כמעין לוח מודעות צלילי המבשר על בוא מסע הופעות חדש שלהם. יאללה, צאו מהבתים וריכשו כרטיסים, ובעיקר, בואו ליהנות שוב מכל הרפרטואר הישן כי אנחנו עדיין יודעים לעשות אותו בחי לא פחות טוב מבעבר. עבור אוהדי הלהקה הקנאים, ויש המון כאלו בישראל, הדברים לעיל הם מעין כתב שטנה המעיד רק על אפסותו של מחברם. אולי הם צודקים. בכל מקרה ראוי לכבד את ההתמכרות שלהם ללהקה, זו שתגרום להם להלל כל פיפס מפולפל כאילו היה שוב איזה רגע אמיתי של שיא.

אבל לכל מי שמאז מהפכת הרוק של ראשית שנות ה-90 לא טרחו להתעמק באלבום של הפפרז - אין מה לחפש כאן.