על עושרם של התושבים בכפר בודד שהשתמר בפרוזדור ירושלים

בעודי פוסע במעלה המשעול המאובק המוביל אל הכפר הנטוש, ניחוחות אבק, עשבי תבלין וילדות רחוקה עלו באפי. כילד הייתי מגיע לכאן לא מעט. מהלך בשבילים הפתלתלים בין בתי המידות הנטושים, מציץ בסקרנות מהולה בפחד מבעד לפתחי הבתים החרבים, בולש באפלוליתם המיותמת. באביב הייתי מלקט פרחים, בקיץ נצרבתי ממשוכות הסרפד, ובקיץ טעמתי מפירות עצי הבוסתנים העזובים ונדקרתי מקוצי הצבר. שוב ושוב שבתי לשכשך בבריכת המעיין, שאז איש כמעט לא בא אליה. עתה, בשלהי עוד יום קיצי לוהט, שחזרתי את פסיעותיי הנושנות בצעדים גדולים יותר.

שנים שלא הייתי כאן. הרבה נותר על כנו והרבה השתנה. פגשתי כאן את לאה, בחורה עלומה שמישהו דאג לרסס את שמה על כותלי הבתים ולהצהיר את דבר אהבתו אליה, פגשתי את נ נח נחמ נחמן, שביד מאומנת שרבט את המנטרה שלו, אך את תשומת לבי משכו בעיקר הכבישים הסוגרים על ליפתא מכל עבר. בילדותי הם טרם נסללו. במקביל לביתורם את הנוף אבד גם הרבה מתמימותי. עתה כבר ידעתי מה פשר הנקבים המוזרים במרכזו של כל גג והחור הגדול שנפער במרכז הרצפה שמתחת. כתובות מרובות שגיאות כתיב כגון: "שטח פרתי הכניסה עשורה", ששורבטו על סלעים ועל חומות, מבהירות שיש מי שעדיין רואה במקום הזה את רכושו.

מאז 1948 מינהל מקרקעי ישראל הוא בעליו החוקיים של האתר. לאחרונה שוב הוצע למכור חלקות ממנו ליזמים, שכוונתם להקים בתי מידות חדשים תוך שימוש חלקי במבנים הקיימים. עיריית ירושלים כבר אישרה את הרעיון - ואף מחזיקה בתוכניות. האם בכך ייגזר עתידו של אחד הכפרים היחידים שהשתמרו בפרוזדור ירושלים? האם יופקע מהציבור ויהפוך לנחלתם של אילי הון, או שהגופים הירוקים יצליחו במאבקם להגנה על נכס התרבות הזה?

השביל שבו פוסעים מוביל אל חיקו של הערוץ, שעל שתי גדותיו בנוי הכפר. במהרה מגיעים אל בין הבתים, שבראשון שבהם חבויים שרידי בית בד. בקומתו התחתונה רובצים חלקי המפרכה; אותו מתקן גדול היה עשוי אבן עגולה גדולה הנחה על הקרקע. מעליה סבבה אבן עגולה אחרת, שהייתה רתומה לבהמה או לאדם וכתשה את הזיתים. ממתקן זה הועבר הרסק אל מתקן סחיטה.

במהלך השוטטות בין הבתים ניתן ללמוד על עושרם של התושבים ועל שיטת הבנייה שהייתה נהוגה כאן. כותלי הבתים, שעשויים אבן מקומית, עבים מאוד, כך שהם מבודדים היטב קור וחום. התקרות בנויות בצורת כיפה. בשעתו, לפני השימוש בקורות ברזל ויציקות בטון, לא ניתן היה להקים גג שטוח. הכיפה שהוקמה על-גבי פיגומי עץ, שהוסרו לאחר הקמתה, נתנה את הפתרון ההולם.

השבילים כולם מתנקזים בסופו של דבר אל המקום שהיווה נקודת מפגש מרכזית לכל התושבים ואפשרה את החיים במקום: המעיין. לעתים, פינת חמד זו נותרת מטונפת על-ידי מבקרים ערלי לב. כיף לטבול כאן או לשכשך רגליים. בכל מקרה כדאי להיכנס להליכה קצרה בנקבה. בכלל - זו נקודה טובה לשבת ולהתרווח בה עד שטרדות היומיום חוזרות ועולות.

מהמעיין ניתן להעפיל במדרון המערבי, אל עבר פתח מרובע של מערה. המערה כנראה הייתה טבעית ביסודה, אך הורחבה בחציבה על-ידי דיירי המקום. בפתחה נטוע עץ מיש, שלפי האמונה הערבית מבריח שדים ורוחות רעות. מפתח המערה נשקפת תצפית יפה על הכפר כולו.

כשחוזרים לרכב אפשר להמשיך בנסיעה בכביש הצר שנסלל לאחרונה במורד נחל שורק. סטייה קטנה ומשולטת היטב מובילה אל האנדרטה לזכר אירועי 11 בספטמבר. בהמשך הדרך מגיעים אל עיינות תלם. ב-1906 הוקמה כאן התיישבות בת של מוצא - בית טלמא. לאחרונה שוקמו כאן בוסתני הפרי שהוזנחו מאז נטישת היישוב באירועי תרפ"ט. מעיינות תלם ממשיכה הדרך דרומה, אל עבר כביש הגישה המזרחי למבשרת ציון, בסמוך לכביש מס' 1.