משחק ילדים

"בחזרה למשחק", יום ה' 23:00, ערוץ 8 (הוט)

היום הראשון לחזרה לבית הספר הוא יום טוב להרהר בו לא רק כיצד ילדינו לומדים, אלא גם כיצד הם משחקים. לא מעט חוקרים יטענו כי המשחקים חשובים לא פחות מהלימודים - ואולי אף הרבה יותר. לא אחת שומעים הורים שמביטים בילדיהם המרותקים לצג המחשב ונאנחים עמוקות. בימים שלנו, כך אנו מלינים, בילינו בחוץ עם חברים. שיחקנו בכדור ובמחבואים ושבנו הביתה רק לקול קריאותיה של אמא לארוחת הערב.

השאלה היא כמה מבין ההורים הנוסטלגיים הללו מביאים בחשבון שהסיבה העיקרית שבגללה בילינו שעות מחוץ לבית, היא שלא היה לנו מחשב, או טלוויזיה (שגם אם הייתה, היה בה רק ערוץ אחד). לפעמים נדמה לי שאנשים, בעיקר הורים, נוטים להפריז בחשיבותם של המרחבים הירוקים בחיינו. בגיל ילדיי הגדולים הייתי מבלה שעות ארוכות מחוץ לבית.

היער, שאיננו עוד, בין הטכניון הסמוך למקום מגוריי לבית אוניברסיטת חיפה, היה בעינינו כג'ונגל. ידענו אילו פטריות מותר לקטוף אחרי הגשם ומתי לקטוף את המשמשים שבבוסתן הנטוש. לכאורה עלי להצטער שילדיי שולטים בעיקר במרחב האורבני, אבל אני לא: בהיותי נח"לאי במיל', ראיתי יותר מדי קיבוצניקים שהיו ילדי טבע גמורים והפכו למבוגרים מוגבלים למדי: עדיף לי שילדיי יחשבו שפירות גדלים על המדפים בסופרמרקט, מאשר שלא יידעו איך נראה סניף בנק מבפנים. לא אפיל את כל התיק הזה על "בחזרה למשחק" שמנסה לנתק לשעה קלה את הילדים מהמחשב ולהוציאם אל הטבע. רק אתהה האם זה באמת כל-כך חשוב.

חצי עולם כבר שר יוון

ישראל יוון, מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל, יום ו' 16:00, ערוץ 10

בפאב שאליו אני שם את פעמיי בכל צהרי יום שישי, יכריזו מחר על "אחר-צהריים יווני". יהיה מסך שישדר את המשחק הזה, יהיה אוזו עם קרח ומים, יהיה גם צאזיקי ועוד מיני מאכלים בלקניים. התפוסה הצפויה - כ-300 אנשים. נניח אפילו שרק מחציתם יתעניינו בסיכוי האחרון שנותר לנבחרת ישראל להעפיל לטורניר ה"יורו" שיתקיים בקיץ הקרוב, עדיין מדובר בכ-150 אנשים, שייספרו ברייטינג כצופה יחיד.

זו הבעיה העיקרית של משדרי ספורט: מאחר שהם מועדים לצפייה קולקטיבית, אחוזי הצפייה בהם גבוהים דרמטית מכפי שמשתקף בסטטיסטיקה, ועד שלא יימצא מודל שיכול לשערך את מספרם האמיתי של הצופים, יהיה תמיד הערוץ המשדר (במקרה דנן, ערוץ 10) בבעיה: לך תשכנע את המפרסמים ש-15% רייטינג, שווים במספר צופים לנתונים רגילים של רייטינג כפול? ובכל זאת, הדאגה העיקרית של ערוץ 10 היא לניצחונה של נבחרת ישראל. לאו דווקא משיקולים פטריוטים, אלא בעיקר בשל העובדה שהפסד ביום שישי ליוונים, ואפילו קרובי-משפחה של שחקני הנבחרת לא יצפו במשחקים הבאים.

בין דם לדם

"טרור בטוסקנה, הטבח הסודי במלחמת העולם השנייה", יום שבת 10:30, 15:30, 21:30, CNN

במסגרת הסדרה המרתקת "סיפורי העולם שטרם סופרו", ישדר ערוץ החדשות הזה את הסרט על הכפר סן-פנקרציו, 70 קילומטרים מפירנצה, והקהילה הכפרית סביבו, תחת הכיבוש הנאצי של שלהי מלחמת-העולם השנייה. המשדר מרתק. לפרקים מרגש, לפרקים מזעזע (למשל הסיפור על הטבח שביצעו הנאצים ב-29 ליולי 1944, בתושבי הכפר), לפרקים אופטימי, בעיקר בחלק שמשחזר את סיפור השיקום: כיצד הצליחה קהילה של אלמנות חסרות אמצעים, להניח מחדש את היסודות לדור העתיד. ובכל זאת, למרות רמת ההפקה ולמרות שאין חולק על כך שסבלם של התושבים התמימים שנלכדו בין סוף תקופת מוסליני לבין השחרור בידי בנות הברית, תחת מגפי הוורמאכט, הוא אותנטי לא פחות מכל סבל אחר.

עדיין יש לי קושי שמקורו בשריטה היהודית שלי להזדהות עם סבלם: האמונה הקתולית שלהם שהעבירה את האנטישמיות מדור לדור, גרמה לכך שבאותו יום ממש, היה שקול אפילו הטבח הנוראי בסן-פנקרציו, לעשר דקות עבודה של הכבשן בטרבלינקה.