ההחמצה של המחאה

המחאה שהגיעה לשיאה במוצ"ש הצליחה לגייס את התקשורת לתמיכה בה מקיר לקיר, ואפילו לעידודה. בשורות אלה אני מבקש להביע דעה חריגה.

עיקר הזעם של תנועת המחאה מכוון ליוקר המחיה בישראל, וזו החטאה אדירה, מפני שאין בכלל מושג כזה; אין שום דרך להשוות בין רמות מחירים של מדינות שונות, וההשוואה הרלוונטית היחידה היא של כוח הקנייה של ההכנסה במדינות השונות.

ההסבר פשוט מאוד: תרגום של מחירים בישראל למחירים במונחי דולרים, למשל, תלוי בשער החליפין. כשהשקל חזק - התרגום של שקלים לדולרים מניב מספר גבוה יחסית, והתרגום של מחיר דולרי של מוצר כלשהו בחו"ל לשקלים מניב מספר נמוך באופן יחסי. כשהשקל חלש - המצב הפוך.

זו בדיוק הסיבה שבשלה מפרסם גוף באוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב, כל שנה, את שערי החליפין של כל המטבעות מול הדולר, במונחי שוויון כוח קנייה. אלה הם שערי החליפין שבהם יעלה סל מוצרים אחיד בכל המדינות אותו סכום בדולרים. ב-2009 היה שער החליפין הזה 3.70 */$, בעוד השער היציג היה 3.78 */$.

יש תחום של מוצרים שניתן להתייחס למחיריהם הגבוהים גם בלי להזדקק לשער החליפין - מוצרים המיובאים בידי יבואן בלעדי. יבואנים כאלה חוגגים בגדול על חשבון הצרכנים. לדוגמה, קופסת טונה משוחררת מהנמל בעלות של 2 שקלים לקופסה, כולל מכס ושאר עלויות היבוא. על המדף במרכול היא נמכרת במחיר של 8 שקלים. אין שום ספק ששולי הרווח של היבואן ושל המרכול הם עצומים.

הבעיה היא שאין בעצם דרך חוקית להתמודד עם המצב הזה - חוק ההגבלים העסקיים אינו בנוי לכך, וגם לא ברור איך אפשר לתקנו לצורך זה. כלומר, זהו תחום שבו הממשלה אינה יכולה לפעול להקלת הנטל.

רמת החיים דווקא עלתה

המחאה נגד יוקר המחיה אינה רק מוטעית, היא גם מתעלמת ממה שקרה בישראל בשנים האחרונות. יכול להיות שכבר בקושי זוכרים, אבל ב-2008 פרץ משבר פיננסי שהכניס את כלכלת העולם, במיוחד העולם המפותח, לשפל שלא היה כמוהו מאז שנות ה-30 של המאה שעברה.

ומה אצלנו? אם ניקח את הרבע האחרון של 2007 כבסיס, הרי שעד הרבע הראשון של 2011 גדלה הצריכה הפרטית לנפש ב-5.8% במונחים ריאליים. בה בעת הגדילה הממשלה את ההוצאה בתחום הצריכה האינדיווידואלית (הוצאות הממשלה בתחומים שמייצרים מוצרים ושירותים שהם בעיקר בעלי אופי של צריכה פרטית - במיוחד חינוך ובריאות) ב-18.1% לנפש. לפיכך, רמת החיים עלתה בתקופה האמורה ב-8% לנפש - התפתחות שאין לה דוגמה בעולם המפותח. אלה הם הנתונים האובייקטיביים, לא התחושתיים שמביעים המוחים.

נחזור למחאה, והפעם לנושא הדיור. אכן, הדיור בישראל יקר מאוד, והיה כך מאז קום המדינה. הגרף המצורף מאשש את הקביעה הזאת בדרך שבה נהוג לבדוק את שאלת יוקר הדיור. הגרף מציג לאורך 50 שנה כמעט את מחיר הדירה הממוצעת, במונחי שנות הכנסה פנויה ממוצעת הדרושות לקניית דירה כזו.

 מחיר דירה ממוצעת

למשל, ב-1985 אדם שרצה לקנות דירה צריך להקדיש את מלוא הכנסתו במשך 16.1 שנים כדי לקנות דירה. כפי שאפשר להיווכח מן הציור, לשיא הגיעו מחירי הדירות ב-1997: אז היו דרושות 17.9 שנים של הכנסה פנויה כדי לרכוש דירה.

אלה מספרים מטורפים: מקובל להניח כי משפחה מוציאה 25% מהכנסתה על דיור. אם ב-2010 היו דרושות 14.7 שנים של כל ההכנסה כדי לקנות דירה - הרי שאם מוציאים רבע מן ההכנסה, היו דרושות 14.7x4-58.8 שנים כדי לרכוש דירה.

הנטל האמיתי - אזרחים שלא עובדים

כאמור, זה בלתי מתקבל על הדעת. אבל הפתרון גם הוא אינו מתקבל על דעת משתתפי המחאה: הפרטת קרקעות ישראל. מה שגורם למחירים המטורפים הוא חוסר בהיצע, ורשות מקרקעי ישראל היא זו שמגבילה אותו. יש גם גורמים מסוימים נוספים ליוקר, כגון מונופול המלט, אבל היצע הקרקעות הוא העיקר.

לבסוף, המחאה לא יצאה נגד הגורם החשוב מכול לנטל הרובץ על הציבור: העובדה שאלפי אזרחים, ובהם בעיקר חרדים, אינם עובדים ומתפרנסים על חשבון מי שעובד ומשלם מסים (לפחות בפעם האחרונה שבדקתי, לא קיבלו החרדים מן מהשמיים).

אם שיעור ההשתתפות בכוח העבודה היה עולה מ-58% (אצלנו) רק ל-70% (ממוצע מדינות OECD), הכול היה נראה אחרת לגמרי - תוצר גבוה יותר ועומס מסים נמוך יותר. זו החמצה נוראה של המוחים.

הכותב הוא פרופ' בחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית.