סמול גלאס, הוט ווטר

ארדואן הגיע למצרים וציפה לסיקור כיאה למעמדו, אך למצרים היו תוכניות אחרות

מתוך מגזין פירמה

אפשר בהחלט שצרכני התקשורת בישראל קיבלו מידע מקיף על ביקורו של רג'פ טאיפ ארדואן בקהיר יותר מאשר שכניהם במצרים. ערוצי הטלוויזיה והעיתונים שלנו הקדישו לביקורו של ראש ממשלת טורקיה בארץ הנילוס בשבוע שעבר שטח וזמן אוויר נרחב מכפי שהקדישה לו התקשורת המצרית.

ביחסים שבין תקשורת לממשל, מצרים שאחרי ההפיכה היא כמו מצרים שלפניה. נושא אחד חובק את כל הכותרות ולמחרת נעלם כבאבחת חרב. גם במקרה של ארדואן לא היה קשה להבחין ביד הנעלמה. הסיקור בתקשורת המצרית היה מוגבל מאוד ועמד ביחס הפוך למעמדו האזורי של ארדואן ולחשיבות הביקור. לא במקרה, כמובן.

ארדואן הוא ראש הממשלה הטורקי הראשון שמגיע לקהיר אחרי 15 שנה. הוא בא בעיתוי בו יחסי שליטים ונשלטים בעולם הערבי עוברים עיצוב מחדש. מנהיגים עריצים מקבלים את עונשם, והציבור, שבמשך עשרות שנים דעתו לא נחשבה, הולך ותופס את מקומו בתהליך קבלת ההחלטות. הצורה שבה הוצג ביקורו חשובה לארדואן, המבקש במוצהר להרחיב את השפעתו על הערבים.

אבל המצרים החליטו לעמוד בדרכו. מה פתאום שמנהיג לא ערבי, בעל שאיפות אזוריות, יקבל כבוד מלכים בחצרם, בעידן שבו מעמדה של ההנהגה המצרית בשפל, ואת סדר היום הציבורי קובעים פורעי חוק ומפגינים בתחריר. בזו אחר זו סיכלו המצרים את תוכניות האורח לסיקור בינלאומי, עד שהפכו את ביקורו לאירוע שגרתי ומשמים.

תחילה סירבו להצעתו לבקר בעזה. אז הוא החליט לבקר בכיכר תחריר. הרעיון היה פשוט וגאוני: פצצת הכריזמה הטורקית יורדת אל העם במקום שמסמל יותר מכל את התפרקותו של האזרח הערבי ממעמדו הדפוק. אבל גם את זה הם מנעו ממנו.

בלית ברירה הוסכם שארדואן ינאם בבית האופרה בקהיר. אנשיו ניסו למתג את הנאום כמתבקש. הם כינו אותו "נאום היסטורי לעולם הערבי", כדי שיזכיר את הנאום שנשא ברק אובמה לפני כשנתיים כמה קילומטרים משם, באוניברסיטה של קהיר.

אבל אופס, שוב המצרים האלה. הם אסרו על שידור ישיר מתוך האולם, העניקו אישור צילום רק לתחנה הממשלתית, ודאגו שדבריו של ארדואן ישוחררו לפרסום רק למחרת.

הנאום אכזב, אבל זו כבר צרת בעליו. ארדואן הקדיש חלק ניכר מתוכו להתקפות על ישראל ועל סוריה של אסד, תיבל אותו במשפטים בערבית ובפסוקים מהקוראן. האירוע ההיסטורי הזכיר יותר נאום בחירות בינוני.

המסקנות מובנות מאליהן. הצלחה של ביקור מדיני נמדדת פעמים רבות בהימצאות מצלמות הטלוויזיה. מסקנה שנייה מעלה הרהורים נוגים על הקלות שבה רשאי משטר אוטוריטרי לנווט מידע לציבור. אוסרים על כניסת מצלמות, והנאום כמו לא היה. מנחיתים הוראה טלפונית לעורך, והידיעה לא מתפרסמת.

מה לזה ולישראל? בזמן שבו שהה ארדואן על אדמת מצרים, פרסם "אל-אהראם" כי בית משפט בקהיר האריך את מעצרו של אילן גרפל בעוד 45 יום. לתקשורת לא ניתן לשוחח עמו באולם. איש לא מבין עד היום במה בדיוק נאשם התייר התמים, ועל מה מבוסס תיק הראיות.

זה ודאי לא ינחם את גרפל, אבל הוא וארדואן ישבו אותו יום באותה סירה. שניהם שימשו כלי מרכזי על לוח משחק של תקשורת מנותבת.