רייטינג סיני: מה באמת מעניין מאות מיליוני צופים במדינה?

עכשיו זה רשמי: הריאליטי ביקע את החומה הסינית ■ אחרי שנים של גניבת זכויות, גם הטלוויזיה הסינית החלה לקנות מענקיות המדיה המערביות את הפורמטים שכבשו את העולם

יום לאחר שידור הבכורה של הפורמט " GOT TALENT" ("כישרון או כישלון", קראו לזה בישראל) בגרסתו הסינית, בכירי חברת פרימנטל הבריטית, בעלת הזכויות על הפורמט, הסתכלו על נתוני הרייטינג והבינו ששוק תוכניות הריאליטי העולמי השתנה לעד. התוכנית הראשונה, ששודרה בערוץ דרגון טי.וי של שנגחאי ב-26 ביולי 2010, משכה יותר מ-400 מיליון צופים, והפכה לתוכנית הנצפית ביותר של המותג אי-פעם בעולם. הפרק השני בעונה כבר גרף 500 מיליון צופים, יותר מפי 1.5 מאוכלוסיית ארה"ב כולה.

אבל חשיבותה של העסקה הזו מצויה דווקא במספרים אחרים. על-פי הדיווחים, שילמה דרגון טי.וי של תאגיד המדיה של שנגחאי (SMG) לפרימנטל הבריטית סכום כולל של 300 אלף דולר עבור זכויות ההפקה של הפורמט ועבור הצוות הבריטי שפיקח על תהליך ההפקה. סכום זעום, בהתחשב בעובדה שמכירות הפרסום בתוכנית הסתכמו על-פי ההערכות בכ-30 מיליון דולר.

לא בפריים-טיים

ערוצי טלוויזיה סיניים החלו לקנות פורמטים מערביים כבר בשנת 2006. אבל המכירה של "GOT TALENT" ונתוני הרייטינג המרשימים שהתוכנית השיגה בשנה שעברה גרמו לייבוא הפורמטים לנסוק כמודל עסקי. כיום משודרות בסין גרסאות מקומיות של 10 פורמטים זרים לפחות, בהם "רוקדים עם כוכבים" של הבי.בי.סי, "X Factor" של פרימנטל, ו"SING IT" של טלפה ההולנדית. גם במקרים אלה מכירת הפורמט התבצעה לרוב במחיר מגוחך יחסית לגודל השוק הסיני, אבל הנחת היסוד של ענקי המדיה המערביים היא שעדיף למכור בזול, מאשר לא למכור כלל.

שמה של סין כאשפית החיקויים העולמית והמוניטין שלה כבר מזמן חרגו מגזרת תיקי היד והשעונים. ממש כפי שבשווקים ובקניונים הסיניים ניתן למצוא כבר שנים לואי ויטון ורולקס מזויפים באיכות לא רעה כלל, כך גם על מסכי הטלוויזיה הסינית ניתן לראות אינספור גרסאות חיקוי של "המתמחה", "אמריקן איידול", ו-"רוקדים עם כוכבים". לא אחת ערוצי הטלוויזיה הסיניים אף טורחים להפתיע את בעלי הזכויות לפורמט ושולחים אליהם את תיק ההפקה שבועות ספורים לפני העלייה לאוויר. במקרים כאלה, זה לרוב יסתיים בהסכם פשרה. בחלק גדול מההפקות הללו, גם עין לא מקצועית יכולה להבחין בכבלים משתרכים על הבמה ובבעיות תאורה, אבל כשעלות פורמט מקומי עשויה להסתכם בכ-20 אלף דולר בלבד, אפשר להבין מדוע ערוצי הלוויין בסין לא ששים לשלם מיליונים עבור המקור ומדוע חברות הפורמטים המערביות בוחרות להתפשר במחיר.

יצרנית ריאליטי נוספת שהצליחה לחדור בשנים האחרונות לשוק הסיני היא אנדמול ההולנדית, הידועה בעולם בשל פורמטים מצליחים כמו "האח הגדול", "WIPEOUT" ו-"1 נגד 100". מנכ"ל אנדמול אסיה, אריין ון מיירלו, מבהיר בראיון מיוחד ל"פירמה" למה בכל הקשור לשוק הסיני מעלימים עין מנושא זכויות היוצרים. "אני די רגוע בהקשר הזה. זה בעיניי נזק משני", הוא אומר בראיון טלפוני מאינדונזיה, שם פיקח על העלאת הגרסה המקומית של "האח הגדול". לדבריו, "קשה מאוד לשנות את מנטליות ההעתקות הזו והיא תהיה שם גם אם נישאר מחוץ לשוק. סין עומדת בפני אתגרים רבים, ממש כמו ממשלות המערב. הם מזהים את הבעיה, אבל פתרונה הוא לא בראש סדר העדיפויות שלהם. אנחנו פשוט צריכים להיות סבלנים. ככל שהסינים יעגנו יותר ויותר מוצרים בזכויות יוצרים בעצמם, כך גם חשיבות ההגנה על זכויות יוצרים תגדל בעיניהם".

ון מיירלו ההולנדי מכהן כבר 3 שנים באחד התפקידים החשובים באנדמול, בעיקר בשנים שבהן הכלכלה העולמית נעה מזרחה ויחד איתה גם מרכז הכובד של שוק הפרסום והטלוויזיה. בשנים האחרונות הכלכלות הצומחות של וייטנאם, הפיליפינים, מלזיה, אינדונזיה ותאילנד החלו לשדר פורמטים של אנדמול. וכן, גם סין, שוק הטלוויזיה הגדול בעולם מבחינת מספר צופים. ב-2008 החל הערוץ הלווייני של מחוז חונאן לשדר גרסה מקומית של "1 נגד 100", ומאז מכרה אנדמול תוכניות גם לערוצי הלוויין של גואנג'ואו, סצ'ואן, שנגחאי, אנחווי וג'יאנגסו.

"השוק הסיני החל באמת להמריא רק בשנים האחרונות. כיום גדל הביקוש לפורמטים חזקים, והערוצים הסיניים מתנסים הרבה בעצמם. התחרות בין ערוצי המחוזות השונים גדלה, מה שמספק סביבה בריאה יותר לספקי תוכן מקומיים ובינלאומיים", אומר ון מיירלו.

- מה הוא בעיניך האתגר הגדול ביותר עבור חברות תוכן זרות בשוק הסיני?

"החדירה של חברות מדיה זרות לסין עדיין מוגבלת מאוד יחסית לגודל השוק. נתח השוק הזה יגדל, אך בקצב לא סדיר. ערוצי הטלוויזיה הסיניים גם עובדים על פיתוח תוכן בעצמם ומרחיבים את ניסיונם בתחום זה. הם לא רוצים לפתח תלות גדולה מדי בתוכן זר".

בשנים האחרונות הזרוע הממשלתית של המפלגה הקומוניסטית שאמונה על תחום הטלוויזיה, הרדיו והקולנוע הגדילה את הרגולציה בתחום שידור תוכניות הריאליטי ואף מתחה ביקורת קשה על רדידות התוכן והזלזול בערכים מסורתיים בתוכניות מסוג זה ובראשם מוסד הנישואין. ב-2010 יצאה מבייג'ין הנחיה לפיה ערוץ טלוויזיה רשאי לשדר רק עונה אחת של תוכנית ריאליטי בשנה, שתמנה לא יותר מ-10 פרקים בני 90 דקות כל אחד. אם כל זה לא הספיק כדי להרוג את הז'אנר, הניסיון האחרון לחסלו היה באיסור לשדר את תוכניות הריאליטי בפריים טיים, שהוא בסין בין 19:00 בערב ל-22:00 בלילה.

- איך עושה טווס?

אבל כמו בכל תחום בסין, ככל שהרגולציה מחמירה יותר, כך מוצאים האזרחים הקפיטליסטים במעצמה הזו יותר דרכים לעקוף אותה. וכך, גם תגובתם של ערוצי הטלוויזיה לא איחרה לבוא. מנהלי הערוצים שסירבו להיפרד ממסחטות הרייטינג החלו לסווג את תוכניות הריאליטי, ובעיקר את תחרויות הכישרונות, כ"תוכניות רווחה" או כתרומה לחברה (מוכר לכם?), אבל במקרים רבים גם נאלצו לשנות את תוכנן.

כך נוצר מצב שבו הגרסה הסינית ל-"GOT TALENT", למשל, דומה יותר לגרסה בימתית מודרנית של "חלום עליכם" עם עוזי חיטמן, מאשר לתוכניות המותג במקומות אחרים בעולם. בזה אחר זה עלו על הבמה בשתי העונות של התוכנית חלכאי האומה הסינית ונדכאיה, שסיפרו באריכות על "מאבקיהם נגד כל הסיכויים". במקרים מעטים מאוד היה להם גם כישרון שליווה את המלודרמה. ג'ין ליי, מנהל התוכנית"CHINA'S GOT TALENT" דוחה את הביקורת שהוטחה בתוכנית שהיא כביכול מעדיפה סיפורים אישיים סוחטי דמעות, ואומר בתגובה ש"מטרת התוכנית היא לספר סיפורים יוצאי דופן על אנשים רגילים, והסיפורים המעניינים ביותר הם לרוב הפשוטים ביותר". עם זאת, בקרב אנשי התעשייה בסין ברור שזוהי הנדוניה שהיה על הערוץ לשלם לממשלה כדי לקבל את האישור לשדר את התוכנית.

בין הסיפורים סוחטי הדמעות ומעוטי הכישרון זכורים למשל מתקן האופניים בן ה-45 והחיקוי שלו לטווס הפורש את נוצותיו. כשנשאל על-ידי השופטים לאחר הדחתו מהתחרות אם הוא מאוכזב, הוא אמר שלא, ושבסך-הכול "רצה לגרום לאשתו המשותקת לחייך". עכשיו ברשת האינטרנט מכנים אותו הגולשים הסינים באהדה "האח הטווס" ומצדיעים לכנות ולאהבה שהפגין.

מתמודדת נוספת שזכורה מהעונה השנייה היא צאי הונגפינג, מוכרת רגלי תרנגולות בת 50, שהיגרה לשנגחאי ממחוז אנחווי לפני כעשור וזכתה לכינוי סוזן בויל הסינית. קטעי וידיאו שלה שרה כציפור מעל סיר של רגלי תרנגולות בשוק התפשטו ברשת באופן ויראלי כמגפה. במהלך התוכנית היא שרה רק מנגינות נוצריות שלמדה בכנסייה והופיעה כשתליון צלב מעטר את צווארה. קשה היה לא להתרשם מהבמה שניתנה לחופש הדת במדינה חסרת הדת. היה גם זוג רקדנים נכים - הוא ללא רגל שמאל והיא ללא יד ימין. שניהם חוו תאונות קשות והסיפור הדרמטי שלהם כבש לבבות. גם במקרה שלהם נשמעה ביקורת רבה על הכישרון המוגבל שהפגינו על הבמה. אבל הכל לטובת הרגולציה.

לדברי ון מיירלו, הרגולציה הסינית קשה בדיוק כמו הבדלי המנטליות כשזה מגיע להתאמת פורמט. "תרבותית אתה חייב להתאים את האסטרטגיה, הגישה והתוכן, אם אתה רוצה להצליח", הוא אומר, "אחר-כך אתה צריך להבין איך הרגולציה המורכבת משפיעה עליך, לפני שתוכל לממש אסטרטגיה מוצלחת".

- איזה סוג ריאליטי הקהל הסיני אוהב?

"אני חושב שהמגמות דומות למערב. הייתי אומר שתוכניות זוגיות (דייטינג - א"מ) נמצאות בדעיכה, כך גם חידונים. תחרויות כישרון הן עדיין בביקוש גבוה. תוכניות ריאליטי רבגוניות ותוכניות עם אתגרים פיזיים נמצאות בעלייה. אבל אל תתפוס אותי במילה בעניין הזה - כמו בכל שוק בעולם הכל יכול להשתנות מחר!".

- ומה באשר לכיוון השני, אתה מזהה כבר פורמטים סיניים שעשויים לעבוד במערב?

"עד עכשיו התרכזנו בעיקר במכירה של פורמטים קיימים ללקוחות סינים. בין היתר, כיוון שמספר הפורמטים הסיניים שאפשר לייצא למערב הוא כרגע מוגבל מאוד. עם זאת, אני חושב שזה ישתנה במהירות ויכולות הקריאייטיב בשוק הסיני ייהפכו למתוחכמות יותר ככל שהצוותים המקומיים שלהם יעבדו יותר על אדפטציות של פורמטים קיימים מהעולם. אני מאמין שבסופו של דבר זה יוביל ליצירה של רעיונות חדשים שייוצאו גם למדינות אחרות. זה משהו שאנחנו מתכוונים לעבוד עליו עם שותפים מקומיים בעתיד".

- ומה עם "האח הגדול"? ישנן שמועות שניסיתם לא פעם למכור את הפורמט המצליח ביותר של אנדמול בסין - ללא הצלחה.

"האמת היא שמעולם לא ניסינו לקדם באופן אקטיבי את המכירה של 'האח הגדול' בסין, מהסיבה הפשוטה שאני לא חושב שהשוק הסיני מוכן לסוג כזה של טלוויזיה".

מעניין זה לא לטלוויזיה

כדי להבין איך על אף הביקורת הרבה גורפות תוכניות הריאליטי הסיניות מאות מיליוני צופים, צריך להכיר את מי שאוחז כאן בשלט. צופי הטלוויזיה בסין נוטים להיות בני 50 ומעלה, כאשר בשעות הערב מצטרפים אליהם גם ילדים מתחת לגיל 13 שלרוב מארחים להם לחברה בסלון המשפחתי. הטלוויזיה היא במידה רבה כיכר העיר החדשה בסין, אבל יש בה רק מבוגרים שמאכילים את היונים וילדים על גלגיליות. הצרכנים הגדולים, בגילאי 14-45, לא מבזבזים זמן בכיכר. הם שועטים על האוטוסטרדה המהירה - האינטרנט. הסיבות לכך הן מגוונות, אך מעל לכל הן טמונות בתוכן המשודר בטלוויזיה. בשל הרגולציה הנוקשה והצנזורה המופעלת על ערוצי השידור, הטלוויזיה בסין ממעטת לשדר תוכן שמושך את הצעירים למסך. מרבית הערוצים המסחריים מורשים לשדר רק 8% של תוכן זר ביממה, והצנזורה אינה מאשרת לשדר תכנים אלימים, מיניים או פוליטיים. למעשה, היא אוסרת לשדר כל מה שהופך טלוויזיה למעניינת.

התוצאה היא שהטלוויזיה הסינית רוויה בדרמות תקופתיות על שושלות צ'ינג ומינג, ועתירה בטלנובלות מודרניות שבהן הגיבורות מדברות בטלפון המון (לרוב הוא בצורת הלו קיטי) עם החבר הרגיש, שעמו הן עשויות להתנשק ברגע השיא, אך לא יותר. שידורי החדשות נמנעים מביקורת פוליטית כלפי בייג'ין, ומשום מה החדשות הרעות מגיעות לרוב מחוץ לסין. דווקא העיתונות הכלכלית חופשית יותר ואפשר לשמוע בה ביקורת על מדיניות הממשלה בנושאי דיור, בנקאות ומסים.

אבל הסינים הצעירים, ממש כמו בני גילם במערב, אוהבים את קרי ברדשאו ואת דון דרייפר, וברשת האינטרנט אפשר למצוא הכול. אתרי וידיאו מקומיים כמו טודו, סוהו ויוקו מציעים עונות שלמות של מיטב הסדרות האמריקניות, חלקן בהסכם עם בעלי הזכויות ובתשלום, וחלקן הגדול ללא זכויות יוצרים ובחינם. זאת, למי שיכול להרשות לעצמו חיבור אינטרנט מהיר כמובן.

הרגולציה הנוקשה על ערוצי הטלוויזיה אינה חלה על פלטפורמות השידור החדשות שצצו בשנים האחרונות ברשת, וכך ניתן למצוא שם מגוון רחב של ז'אנרים, החל מ-"מד מן" ו-"שושלת טיודור" ועד "האוס" ו"אחת שיודעת". במשרדי הצנזורה בבייג'ין מודעים היטב לחופש המידע הקיים ברשת, והניסוי החברתי הזה מתרחש און ליין תחת עינם הפקוחה של נציגי המפלגה. המדיניות של הממשלה בבייג'ין היא לא לבודד חלילה את הדור הצעיר של הסינים מאחורי מסך ברזל, כמו שטעתה כשעשתה בריה"מ לשעבר, אלא להתקדם ולפתוח את השוק, אך בהדרגה. כמו שנשיא סין לשעבר דאנג שיאופינג אמר כשפתח את סין למערב ב-1978: "אנחנו צריכים לחצות את הנהר תוך מישוש האבנים". גם היום, 30 שנה אחרי, זוהי המנטרה השגורה בפיהם של בכירי המפלגה הקומוניסטית. האמת, בינתיים נראה שזה עובד לא רע בכלל.

הרווק האחרון

הזוכה בעונה הראשונה של "CHINA'S GOT TALENT", היה הפסנתרן ליו ווי, בן 23, מבייג'ין. הוא עשה זאת על אף אינספור זיופים שהשמיע באצטדיון של שנגחאי בערב הגמר. ווי הופיע על הבמה בשיר "יו אר ביוטיפול" של ג'יימס בלאנט, כשהוא מלווה את עצמו בנגינה על פסנתר בשתי כפות רגליו. רק לפני שנתיים החל ללמוד נגינה בפסנתר ומאז הוא מקדיש 7 שעות ביום לאימונים. תחת המוטו "למות מהר או לחיות בגדול" הוא סחף את הקהל הסיני כל הדרך אל הגמר.

הוא איבד את שתי ידיו כשהיה בן 10 במהלך משחק מחבואים, כשנגע בקו מתח גבוה חשוף. הוא חלם אז להיות כדורגלן ואף שיחק בנבחרת המיוחדת בבייג'ין, עד שלפני שנתיים הציע לו ידיד משפחה ללמוד נגינה, ומאז חייו השתנו. "מוזיקה היא כמו אוויר ומים בשבילי. אני לא יכול לחיות בלעדיה", הוא אמר לאחר הזכייה בחוזה הקלטות ובסיבוב הופעות בלאס וגאס יחד עם אמנית פופ מקומית. המלחין גאו שיאוסונג, צביקה פיק המקומי, התקשה להסתיר את ההתרגשות, "כולנו נלחמנו להגשים חלומות כשהיינו צעירים, אבל אף אחד לא נלחם כמוך". שופט אחר טען שווי צריך להצטרף לתזמורת הסימפונית של שנחאי. גם ברגע הזה הלב כנראה גבר על האוזניים.

בעוד על כישרונו של הנגן בכף רגלו אפשר לערער, קשה להתווכח על חשיבות הופעתו על הבמה עבור הקידמה החברתית בסין. מדיניות הילד האחד שהונהגה לפני שלושה עשורים בסין לוותה באישורים לביצוע הפלות עד חודש שמיני. המשמעות היא שילדים עם מוגבלויות כמעט ולא נראים ברחובות. אם ההורים מורשים להביא רק ילד אחד לעולם הם יעשו הכל כדי לוודא שיהיה בריא, כולל הפלה בחודשי ההיריון האחרונים. חסרי המזל שנולדים עם מומים, נזנחים פעמים רבות מיד לאחר הלידה בבתי-יתומים. לעומת זאת, נכויות בגין תאונות עבודה הן דווקא דבר נפוץ מאוד בסין, היצרנית הגדולה בעולם. מדי יום ניתן לראות ברחובות הערים הגדולות פועלי בניין גדועי ידיים שממשיכים בעבודתם באתרי הבנייה גם לאחר שספגו נכות, וגם עובדים במפעלים שספגו פגיעות קשות בגפיים ובפנים כתוצאה מחשיפה לחומרים מסוכנים ומתנאי בטיחות ירודים. הופעתו של ליו ווי נתנה במה לשני המגזרים החבויים האלה בחברה הסינית, שלרוב אינם זוכים לעמוד באור הזרקורים. במובן הזה, הרגולציה הסינית עשתה שירות גדול עבור שוויון הזכויות במדינה וההכרה בבעלי מוגבלויות, שהם תוצר לוואי כואב של הצמיחה המרשימה שממנה אזרחי סין נהנים כבר שני עשורים.

השפעת הדמוגרפיה על שידורי הטלוויזיה בסין מגיעה לשיא בגזרת תוכניות הדייטים. ושוב מדיניות הילד האחד היא הגורם. נכון ל-2005, בסין היו 32 מיליון יותר גברים מנשים מתחת לגיל 20, והצעירים הללו מגיעים ממש בשנים הללו לגיל שבו הם רוצים להינשא. כל זה הופך תוכנית כמו "TAKE ME OUT", שבה גבר אחד מקבל הזדמנות להציג את עצמו בפני 30 רווקות אטרקטיביות, לתסריט חלומי עבור גברים צעירים בסין ולמסחטת רייטינג שפוגעת בבטן הרכה של החברה הסינית.

7 ערוצי טלוויזיה בסין משדרים היום גרסאות שונות של פורמט תוכנית הדייטים "TAKE ME OUT" של חברת הפורמטים הבריטית פרימנטל, כאשר הערוץ הלווייני של חונאן הוא היחיד שקנה את זכויות ההפקה והשידור. לפי פורמט התוכנית, ששודרה לראשונה ברשת ITV הבריטית בשנה שעברה, גבר אחד צריך להרשים 30 נשים רווקות בשאיפה לזכות בדייט עם כמה שיותר מהן. לכל רווקה יש נורה לבנה, שאותה היא יכולה להפוך לאדומה במקרה שהחליטה שאינה מעוניינת. אם בסוף הפרק לא נותרה אפילו נורה לבנה אחת, המתמודד עוזב את הבמה לצלילי השיר "אול ביי מייסלף" של סלין דיון, תסריט אימים עבור גברים סינים, במציאות שבה כפרים רבים נותרו ללא נשים צעירות כלל.

הרצון של הורים בבן, בין אם בשל הצורך בידיים עובדות ובין אם בשל השאיפה להמשיך את השושלת המשפחתית, עולה היום לבנים הללו ביוקר, ונשים צעירות הופכות למצרך נדיר בשוק. רווקים סינים יודעים היום שללא דירה בבעלותם יהיה להם קשה מאוד להיות אטרקטיביים עבור אישה סינית. בשנת 2010, אחת מגרסאות החיקוי של "TAKE ME OUT" התייצבה תדיר בראש טבלת הרייטינג השבועית ושתי גרסאות נוספות היו בעשירייה הראשונה. מחקרי שוק מראים שמי שבעיקר נהנות מהתוכנית הן נשים סיניות שנמשכות לעמדת הכוח שהתוכנית מעניקה למתמודדות ורואות בכך תרומה משמעותית לשיפור מעמד הנשים בחברה הסינית המסורתית.

אבל גם למסורת יש מקום בתוכניות הדייטים, וברבות מהן ההורים שותפים אף הם להחלטה. "זוהי חתונה בין שתי משפחות", אומרת ליו ליי, מפיקת התוכנית"TAKE ME OUT" בערוץ של מחוז חונאן, "המשפחה הסינית שונה בשל מדיניות הילד האחד. הורים מייחסים כאן חשיבות עצומה להמשכת השושלת המשפחתית ולהמשך קיומו של שם המשפחה, ולכן נישואים הם עניין מהותי". התוצאה על המסך דומה במובנים רבים למה שמתרחש בכיכר העם בשנחאי מדי סוף שבוע - הורים לבני 20 פלוס נפגשים שם כדי למצוא את השידוך המתאים לבנם או לבתם. הם נושאים עמם דף המפרט השכלה, הכנסה, גיל וגם גובה ומשקל. אבל הכימיה בין המשפחות חשובה לא פחות, גם בכיכר וגם בטלוויזיה.

נינט הסינית ניצחון ללא עקבים

כך הצליחה פליטת ריאליטי להעלות את הנושא המגדרי לסדר היום הסיני

לי יוצ'ון, הזוכה הראשונה של הגרסה הסינית של "כוכב נולד", "SUPER GIRLS", היא אייקון תרבות סיני מודרני שמבהיר במידה רבה את מקומה של הטלוויזיה בשינוי האדיר שהחברה הסינית עוברת בשנים האחרונות. יוצ'ון הגיעה לתחרות בשנת 2005 ממחוז סצ'ואן וגברה על 120 אלף מתמודדים בדרך אל הגמר.

יוצ'ון, שהייתה אז בת 21, נתפסה כעוף מוזר בהיכל התהילה הסיני. במראה אנדרוגני, ג'ינס רחב, חולצה שחורה מכופתרת ותספורת קצרה, הצופים בסין לא ידעו בתחילה איך לעכל אותה ורבים אפילו תהו אם מדובר באמת בבחורה או שמא בבחור. אבל ככל שחלפו השבועות התרגלה סין ליוצ'ון, ברחובות ובבתי-הספר נצפו יותר ויותר בנות שהלכו בעקבותיה והסירו את האודם והעקבים, ובערב הגמר היא זכתה במקום הראשון עם מספר שיא של 3,528,308 קולות.

בעקבות הצלחתה של יוצ'ון בתוכנית, בשנתיים הבאות הייתה "SUPER GIRLS" לבמה לצעירות רבות שהפגינו נשיות שונה מהמקובל בחברה הסינית, ובבתי-הספר התפתחו דיונים ערים על מיניות ומגדר. מאז הפריצה הגדולה הוציאה לי יוצ'ון 4 אלבומי סולו, שיחקה בשני סרטים עלילתיים וכיכבה בקמפיינים לקוקה-קולה, סווטש ו-HP. גם היום, על אף שמראה החיצוני השתנה באופן משמעותי, היא עדיין שומרת על לבוש צנוע ולא מהססת להיתפס באותו ג'ינס רחב בפני המצלמות.

*** אריאל מרגלית הוא מנכ"ל ARMA TV וכתב חדשות 10 בסין