לא שוכח, לא סולח

בינואר 2003 חשף העיתונאי ברוך קרא ב"הארץ" את פרשת סיריל קרן: המשטרה, התברר, ניהלה מזה חודשים חקירה סמויה נוספת נגד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ונגד בניו.

הפרשה נחשפה באמצעות מסמך שהודלף לקרא מהפרקליטות, אבל הרעש סביבה לא נבע מהעובדה שהפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, הסתירו מהציבור את החשדות הנוספים (במקביל נחקרו אז פרשות האי היווני וחברות-הקש), אלא בגלל ההדלפה עצמה.

רובינשטיין הורה מיד על הקמת צוות חקירה מיוחד, וכשעו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ הודתה במעשה, הוא הורה לדובר משרד המשפטים לשגר, באישון לילה, הודעה בהולה לזימוניות של כתבי המשפט.

רובינשטיין סומן אז כרודף מדליפים. השבוע נקרתה בדרכו ההזדמנות להשיב למבקריו - כשופט עליון.

הוא עשה זאת במסגרת פסק הדין בעתירתו של שר החוץ אביגדור ליברמן נגד הפרקליטות, בדרישה למצות את החקירה שנועדה למצוא מי הדליף מסמך פנימי מתוך החקירה המתנהלת נגדו. השופטים אמנם דחו את העתירה, אך לא חסכו ביקורת מהפרקליטות על אוזלת-ידה במסגרת החקירה לגילוי המדליפים.

"על רשויות החקירה והתביעה לעשות מאמץ שהדלפות מסוג זה לא יישנו, תוך שיהא נהיר למדליפים כי לא תהא פנייה לסדר היום כאילו לא אירע דבר, וכי המדליף עלול לשלם מחיר אישי", כתב רובינשטיין, שגם טרח להגן בדיעבד על החלטתו לשמור בסוד את חקירת ראש הממשלה: "זכות הציבור לדעת אינה זכות הציבור לפרטים מוכמנים מחקירה עוד בטרם הבשילה, וודאי שאין בה ליתן לגיטימציה לרשויות התביעה למסור מידע לתקשורת. העושה כן", הוא חתם, "מועל בתפקידו". לא פחות.