מו עונות השנה, עולמם של דיירי התחנה המרכזית הישנה בתל אביב נע במעגלים. וכטבעם של מעגלים, אין יציאה. במקום שבו מתחיל הלופ נגמרת הברירה: שורדים גם את הגשם וגם את השמש, גם את היום וגם את הלילה, ובין בושה להשפלה כבר אין צורך לבחור. את זה יש לאורך השנה כולה. אין בעולם הזה ביורוקרטיה או מוסכמות, אין שם ציפיות וגם תקוות בקושי נשארו.
אבל בתוך העולם הזה מהלכים גם אנשים שמגיעים מרצונם. יש להם קורת גג, חיים מלאים ואהבה, ובכל זאת הם בוחרים לחוות מרצונם את הכאוס והטירוף, לפגוש בכל בוקר נרקומן שמזריק מנה או זונה שהלילה הותיר בה צלקות חדשות, להושיט יד ולנסות לעזור. על קו התפר שבין שני העולמות יצאנו איתם אל רחובות וחצרות התחנה הישנה, ומצאנו אזור שהוא הסוף המוחלט של חברה מתפקדת. ואולי, בעצם, כל חברה מתפקדת צריכה גם אותו כדי להתקיים.
אפריל: אריקה בלהבות
באביב האחרון התחנה המרכזית הישנה בתל אביב בערה. אריקה, טרנסג'נדרית שהייתה בעבר נגר אמריקאי, איבדה את עשתונותיה כאשר בת זוגה, ויקה, זונה המכורה להרואין, לא ענתה לטלפון ומיאנה לשוב לביתן במבנה התחנה הנטוש. זה קרה דווקא בתקופה שבה היו לא מעט ניצוצות של תקווה באזור: פרויקט "שביל החלב", שבו סטודנטים ואמנים שילבו זרועות עם הומלסים, נרקומנים וזונות כדי לשקם את מבנה התחנה, היה בעיצומו. אריקה פרחה בפרויקט והפגינה כישורי נגרות מרשימים, בנתה רהיטים, צבעה ושיפצה. באותו יום שישי סוער מצבה הנפשי היה רעוע מתמיד. מיכל ריבלין, אמנית רב תחומית שעבודותיה כרוכות זה ארבע שנים בעולם התחנה, הזמינה אותה לארוחת ערב אצל חברים, כדי להתרענן.
אריקה קיבלה את ההזמנה, אבל הייתה חסרת נחת במשך כל הארוחה. כשיצאו בחזרה לכיוון התחנה היא התחילה לרוץ בחזרה למבנה וגילתה שוויקה עדיין לא חזרה. חרדת הנטישה התפתחה להיסטריה, ואריקה התחילה לזרוק מהמבנה את כל הרהיטים שבנתה. כשהחדר היה עירום לגמרי היא לקחה ג'ריקן דלק ושפכה על הרצפה. ריבלין הגיעה בעקבותיה, עלתה לחדר ומצאה את אריקה מנסה להדליק מצת שלא עבד. ריבלין ניסתה להרגיע, ולרגע אף היה נדמה שהמצב בשליטה. אבל אז אריקה שוב ניסתה את המצת - והפעם הוא עבד. החדר עלה בלהבות, מיכל נכוותה ברגלה ובצווארה ונמלטה, אריקה החליקה ונשרפה למוות. היא השאירה מאחור ילדה מנישואים קודמים.
ריבלין ואריקה הכירו חודשים ארוכים לפני אותו לילה. כחלק מעיסוקה האמנותי נהגה ריבלין להגיע בלילות לפינת הרחובות שבה הטרנסג'נדרים מציעים שירותי מין כדי לקשקש ולהכיר לעומק את מושאי יצירותיה. בין העבודות שיצרה ריבלין על רקע זה אפשר למנות מיצג אמנותי שבו חבשה מסכה של דוב ועל גופה בגדי זונה; מיצג אחר היה תצוגת אופנה באזור, שבמהלכה פרשה שטיח אדום מתחת לרגליהן; ועבודה אחרת עסקה בשידול ליצירה כמקבילה לשידול לזנות - ובמהלכה שידלו את העוברים והשבים ואת הזונות לקחת חלק בתהליך יצירה.
"אריקה הייתה בן אדם שמח ותמיד עם חוש הומור, אינטליגנטית וחריפה", מספרת ריבלין. "היא לא השתמשה בסמים קשים, אבל הייתה לה בעיית שתייה. עבור הטרנסג'נדרים, לזנות יש אספקט נוסף חוץ מהכסף, וזה האישור על נשיותן שהן מקבלות מהלקוחות. הגאווה שלהן היא לפתות מישהו שלא יודע שהם גברים".
אם הלקוחות מגלים זה יכול להיגמר רע.
"את האקט עצמו הן עושות תוך שיכול רגליים, בהחלט יש אלמנט מסוכן והרבה מהן חוטפות מכות. לגבי אריקה בכלל לא היה ספק שהיא גבר. היא הייתה מטר תשעים עם מבנה גוף מלא, ואם זה לא מספיק, היא ציינה בפני הלקוחות ש'כאן זה גברים'".
לאחר כמה חודשים של היכרות הזמינה ריבלין את אריקה להשתתף בתערוכה, אבל היא לא הגיעה. אחר כך התברר שבעל הבית ראה אותה "על אישה" ושלח בריונים שהרביצו וגירשו אותה מהדירה, ועל הדרך גם גנבו לה את הארנק והמסמכים. מיכל קלטה אותה בדירתה, ואריקה התגוררה אצלה במשך חודש וחצי, עד שעברה להוסטל עם בת זוגה ויקה.
כשהגיעו ריבלין ושותפיה לפרויקט "שביל החלב" לתחנה והקימו בה מרכז תרבות, ויקה ואריקה לקחו חלק פעיל בעשייה, ונדמה היה שחייהן זורמים לכיוון טוב יותר. אבל אז הגיעה ההידרדרות. ויקה שקעה בסמים ואריקה באלכוהול. היא פיתחה חרדות ופחדים שיהרגו אותה או את ויקה, תצפתה על זוגתה כשנכנסה למכוניות של לקוחות וספרה את הדקות עד חזרתה.
לאחר השריפה, ריבלין אושפזה עם כוויות מדרגה שנייה. מאז, הגבולות בעבודתה ברורים לה הרבה יותר. אנחנו יושבות בפאב "המוזג", הממוקם מול התחנה הישנה והמשמש עבורה אי של ביטחון.
אבל למה בעצם נכנסה לעולם הזה?
"למדתי משפטים ועשיתי סטאז' בדיני תאגידים, עבדתי במשרד גדול ועשיתי הנפקות, אבל שנאתי כל דקה. נדרשתי לעשות דברים שלא יכולתי לעשות מבחינה מוסרית ונחשפתי לעולם פיקטיבי של התמכרות לכסף. התבוננתי בזה וראיתי איך המערכת מייצרת לעצמה לחצי זמן. ממש התעללות עצמית. התפטרתי וחזרתי לעולם האמנות. למדתי שנתיים בבצלאל ומצאתי סטודיו באזור. קיבלתי תמונת מראה של הרבה דברים שראיתי גם בתחום המשפטים. הסתכלתי על התרבות פה והבנתי את השימוש בדימויים, את העוצמה בכך שאין הבדל בין ויקה הזונה המכורה ובין הבוס שהיה לי במשרד: לשניהם יש הפרעה של התמכרות - רק שהוא מעונב".
אפשר למצוא את ההקבלה הזאת גם בעולמות אחרים. לא חייבים לצלול לעולמם של הזונות והנרקומנים.
"בילדותי חוויתי מצוקה והרבה שנים הייתי אנורקסית-בולימית, וזה מין שפל מדרגה. זה המקום שממנו אני מזדהה עם המון סוגים של מצוקות, כי אני יודעת שכל אחד יכול להיות בכל מיני מצבים. איכשהו האלסטיות של ה'אני' אפשרה לי את החיבור הזה לכאן. האפשרות להסתכל על הגוף של עצמי באופן חפצי".
את באמת חושבת שאפשר להיכנס לעולם הזה בלי להיפגע?
"כנראה שאי אפשר שלא להיכוות - אבל אני כבר נכוויתי. אני לא מאחלת לעצמי עוד מזה, הגעתי לאש ועמדתי מול הסכנה".
ההתערבבות הזאת יכולה גם למשוך להתנסויות בסם?
"יצא לנו בקבוצת האמנים לחוות התנסות של מישהו מהקבוצה בסמים קשים בעקבות השהות שם. זה היה מפחיד נורא, הכי מפחיד בעולם. הסוף אף פעם לא כתוב, יש משהו בשימוש בהרואין שמייצר מערבולת, קריסה גמורה. גם אריקה השתמשה בהרואין לראשונה בחייה יומיים לפני שמתה".
יכול להיות שהפרק הזה נגמר?
"לא ככל הידוע לי".
יולי: הצמא של ג'ינה
בימים החמים והמהבילים של יולי התחנה המרכזית נמסה. בכל קיץ היא נמסה מחדש: הנרקומנים מתכנסים בחורים שנפערו בחומה המקיפה את המתחם ובורחים מהשמש; מגרש התחנה החף מצל מעלה אדים, ובגרם המדרגות אפוף ריח השתן שבמבנה הנטוש - זה שפעם עברו בו עשרות אלפי אנשים מדי יום - יושבת אישה מבוגרת ומוכרת סמים. נרקומן מגיע אליה בכוחות אחרונים ונוזל הלאה לרחוב כדי להשביע את השדים. גם הזונות יוצאות ומציעות עצמן לגברים מיוזעים. ביניהן אפשר למצוא את ג'ינה, שמגיעה אל הברז המטפטף במבנה הנטוש ואוספת כמה טיפות מים. היא בקושי בת עשרים, עם עיני חתול מאופרות ושיער שחור חלק עד הכתפיים. במיני שחור וזוג רגליים רזות היא בקושי הולכת, זזה מצד לצד באלכסון במבט מזוגג, בלי כיוון.
ברחוב הגליל בדיוק מחליפים תמרור "אין כניסה", וניצוצות ניסור המתכת מלהיטים את הרחוב עוד יותר. ג'ינה עומדת בסמוך והודפת מעליה תמהוני קבוע עם כרס גדולה. נראה שהוא נהנה להציק לה, קורא לה זונה ומתבל בשמות גנאי נוספים. היא מתעקשת שהיא לא, מקללת אותו ומדליקה סיגריה בגשם הניצוצות. לפינת הרחוב מגיע בחור נמוך ושמנמן בן 21 שסובל כנראה מפיגור קל. הוא עוצר לידנו ושואל אם נוכל לעזור לו.
עזרה במה?
"עזרה למצוא חברה. כל מי שאין לו חברה בא לפה. אם הייתי מכיר דרך למצוא לעצמי חברה אז לא הייתי בא לפה. אבל אני לא מכיר דרך כזאת, אז באים לפה ונרגעים. זה עולה מאה-מאתיים שקל וחוזרים הבית".
אתה חושב שתמצא פה חברה?
"פה נרגעים. יש אזור של אהבה ויש אזור שנרגעים, ואחרי זה חוזרים הביתה. לכל אזור יש את התחום שלו".
מאיזה גיל אתה מגיע לכאן?
"מגיל 12. חבר הביא אותי, ועכשיו כל פעם שאני משיג כסף אני בא לפה. הייתי רוצה שתהיה לי חברה, אבל בינתיים אין לי, אז עד שאמצא יום אחד חברה אני מגיע לפה כדי להירגע".
הוא מבולבל ונסער. מבקש שניקח את המספר שלו, שנעזור לו למצוא חברה. הוא הולך מעבר לפינה ומוצא שם את ג'ינה. בהתחלה היא הודפת אותו לעיני התמהוני, אבל ככל שהם מתרחקים מאיתנו, מעמיקים אל תהומות הרחוב, הוא נוגע בה יותר ויותר בידיו המיוזעות. במגרש התחנה הלוהט עסוקים בינתיים שישה אנשים בפתיחת שולחן מתקפל ובפריקת מזון ומשקאות. הם חלק מארגון מיסיונרי שמגיע מדי יום חמישי לתחנה ומחלק מזון. מספרים שמדי פעם הם גם אוספים נרקומנים לגמילה אצלם בארגון.
אמונה ואורה, נשים אנגלוסקסיות נעימות סבר, פורשות על השולחן אבטיחים חתוכים, ג'ריקנים של מיץ פטל קר ותבשילים. הסובבים מתאספים סביב השולחן. בהתחלה התקבלו המתנדבים בחשדנות, מספרות הנשים, אבל עכשיו מצפים להם. במיוחד זכור להן נרקומן חסר משפחה, גידם, שבהתחלה היה די אגרסיבי, אבל היום אפשר לראות אותו מגלגל עצמו במהירות על כיסא גלגלים לקראת המתנדבים, והם מחייכים ומנופפים לו לשלום, מכינים לו צלחת.
"חשוב לבנות קשר עם האנשים שהלכו לגמילה ולא הצליחו", מסבירות השתיים. "כשהם מזריקים אנחנו מתעלמים, לא מסתכלים. הרי כולנו יכולים להיות באותו מצב אם נעשה החלטה לא נכונה בזמן הלא נכון. כשחושבים על זה, אז היחס לאנשים שחיים פה משתנה".
"נערה עובדת" אחת נעמדת ומבקשת פטל קר. היא כועסת שאין מספיק קרח, ומקללת. גם ג'ינה מגיעה, עם קצת יותר כסף למנה הבאה, ואוספת לעצמה אבטיח בצלחת. הלקוח ההוא, שחיפש חברה, כבר הלך מזמן.
אוגוסט: לך תשנה בנאדם
הארגון המיסיונרי הוא לא היחיד שדואג לאוכל ולשתייה עבור אנשי התחנה. ישנם ארגונים נוספים הפועלים באזור, כמו תוכנית "יזהר". בימי ראשון, רביעי וחמישי מגיעים המשתמשים אל מרכז יזהר ברחוב גולומב - שם הם מתקלחים, מקבלים בגדים להחלפה, סנדוויצ'ים ושתייה קרה וחמה. אבל אלו הן רק הטבות לעומת התכלית האמיתית של התוכנית, שהיא החלפת מזרקים משומשים בחדשים וסטריליים.
תוכנית יזהר פועלת במדינות נוספות בעולם, ומשנת 2007 עוסקת במזעור נזקי ההתמכרות לסמים. מנכ"ל התוכנית, דני גולד, הוא בעל רקע בקהילות טיפוליות ומומחה לעולם המכורים. הכניסה למבנה היא דרך גרם מדרגות צר. בשעה 16:30 ביום ראשון של חודש יולי מתייצבים המכורים כמו שעון. התוכנית נחשבת להצלחה בקרב המשתמשים - על כל עשרה מזרקים משומשים שהם מביאים הם מקבלים 15 מזרקים חדשים מסוגים שונים, וגם פדים סטריליים וקונדומים.
"אנחנו לא שופטים אף אחד", אומר גולד, "החלפת המזרקים נעשית באופן אנונימי". במרכז אפשר למצוא גם דף הוראות להזרקה נכונה: "אם האינפורמציה שאנחנו נותנים - לא להזריק עם עוד מישהו אלא רק עם הציוד שלך - תעבור לאנשים, אז עשינו את שלנו. שליש מהמקרים החדשים של הדבקות באיידס בשנה נגרמים מהעברת מזרקים. מניעה היא הכלי היחיד שיש בידינו לשליטה על התפשטות המחלות".
מה צריך לקרות כדי שמכור יעשה באמת צעד לעבר הגמילה?
"אחד הסיכויים להצלחה של מכור בגמילה זה להוריד את הראש ולקבל דברים חדשים, כי היכולת לשקרים עצמיים והכחשה אצל מכורים היא מדהימה. הרי אתה לא יכול לחיות בזבל בלי לשקר את עצמך ולספר לעצמך שהכול בסדר".
איך הם יודעים לבוא אליכם?
"מפה לאוזן, כמו שהם יודעים איפה אפשר להשיג סם. הם גם נתקלים במתנדבים שלנו שעושים עבודת רחוב ומחלקים מזרקים וקונדומים. חלק מהאיכות של העבודה שלנו זה גם הכמות, כי אנחנו רוצים לחשוף כמה שיותר אנשים לתוכנית".
את הטיפול הרפואי מקבלים המשתמשים מאלכס לויטין, אח פסיכיאטרי המתמחה בטיפול בקהילת המכורים. הוא מגיע למרכז בשעות הפעילות וחובש ומחטא את הכיבים והפצעים של הנרקומנים. "הטיפול הרפואי היחיד שהם מקבלים זה פה", הוא אומר. "יש רומן גרוע בין מערכת הבריאות בארץ לבין המכורים. המכורים לא אוהבים את אנשי הבריאות, ואנשי הבריאות מנסים לחפף אותם מחדרי המיון".
לחדר הרחצה במרכז נכנס מכור בלונדיני בשנות העשרים לחייו. הוא כנראה לא נמצא הרבה זמן בתוך העולם הזה, כי הבריאות עוד לצדו והוא בנוי היטב יחסית למכורים הכחושים שסביבו. בעולם אחר, בממד מקביל - אני בוחנת אותו אוסף את הסבון והמגבת - הוא יכול היה להיות קרייריסט שמעביר את זמנו באחד ממתחמי העסקים של העיר. התרגיל הזה, להסתכל על המכורים ולדמיין אותם כבני אדם נורמטיבים, התגלה כאפשרי כמעט בנוגע לכל דמות שנכנסה למרכז. גם אצל טלי, אישה בשנות החמישים לחייה, מטופחת יחסית ונמרצת, מכורה להרואין העוסקת בזנות זה כמה עשורים. לפני שבוע איבדה את ההכרה ונלקחה לחדר מיון. "הייתי בטיפול נמרץ שישה ימים", היא מספרת. "הורידו אותי למחלקה פנימית, ואז ברחתי מבית החולים". מאחר שברחה ואין לה טופס שחרור, היא מספרת, מסרבים לקבל אותה להוסטל. בן זוגה סובל מכיבים בכפות הרגליים ונאנק מכאבים. "כבר שלוש פעמים הוא הגיע לחדר מיון, אבל אפילו בדיקות דם לא עשו לו. נותנים לו אינפוזיה וזריקה ושולחים הביתה. גם אני בן אדם. כמה אני יכולה לטפל בו?".
מחוץ למרכז עומד אלכס, 29, כבר שמונה חודשים נקי. הוא הגיע לכאן כדי לחפש את אבנר כבל, מנהל תוכנית "צעד ראשון", שמשרדו שוכן באותו מבנה. התוכנית שבראשה עומד כבל משלימה את פעילותם של אנשי תוכנית יזהר ומציעה תהליך שיקום וגמילה. זה 15 שנים שכבל עובד עם הקהילה הזו. את אלכס הפנה למרכז גמילה ולקהילה טיפולית, אבל עכשיו הוא חזר. "עד לפני שמונה חודשים הייתי בא לכאן גמור ומחליף מזרקים", מספר אלכס, "שנתיים גרתי ברחוב, עכשיו אני נקי".
מתי התחלת להשתמש?
"הייתי בגדוד קרבי, ועד שסיימתי את הצבא לא ידעתי בכלל מה זה סם, מה זה ג'וינט אפילו. כשהשתחררתי הכרתי חבר'ה והתגלגלתי לאקסטות ולטריפים, ואחר כך נפלתי בחומר. התרסקתי לגמרי".
כבל הפנה אותו לקהילה הטיפולית מלכישוע, שבה המכורים עוברים תהליך טיפולי בן שנה. אלכס חתך אחרי שישה חודשים.
כבל אומר שאין חוקים לתהליך הגמילה: "יכול להיות מצב, בעיקר של חבר'ה צעירים, שבמכה הראשונה הגמילה נתפסת. אבל יש כאלה שאצלם גם אחרי עשר פעמים זה לא נתפס. הצעד הראשון היה להוריד את המשרד לרחוב, וזה עשה שינוי ענק. היום אם מישהו רוצה ללכת לגמילה, הוא ילך תוך 24 שעות, אולי אפילו באותו יום. רק בדיקה אחת אנחנו עושים, של שיקוף ריאות, כדי לוודא שאין שחפת, ואת הבדיקות האחרות עושים תוך כדי גמילה. אבל אלכס נקי, הוא לא צריך גמילה, הוא צריך להיות בקהילה טיפולית".
"עשיתי כבר שלוש גמילות, אבל לא המשכתי את הדרך", משלים אלכס. "לא סיימתי את הטיפול מסיבות שלי. עכשיו אני רוצה לעזור לילדה שלי. יש לי ברוסיה ילדה, והתחלתי לדבר איתה בטלפון. אני רוצה לחיות נורמלי, לשכור דירה ולעבוד. עכשיו אני גר אצל חבר באלנבי, ובאתי לאבנר כדי שיעזור לי למצוא מקום לגור".
גולד פונה אליו: "בנית קומבינה בראש כדי ללכת מהטיפול. יכול להיות שהתחילו שם לשחק עם הרגשות וחיפשת סיבה בשביל לקום ולהסתלק, יש לי הרגשה שאתה מחפש קיצור דרך".
אלכס: "בדיוק".
גולד: "עזוב שטויות, בסוף אתה תקבל בחזרה את המשפחה שלך כי אתה מותק. אבל סבלנות. אל תחפש מרכז יום וקיצורי דרך. לך דחוף להשלים טיפול בקהילה טיפולית. אהבת את מלכישוע?".
אלכס: "אהבתי להיות בקבוצות, אבל לא אהבתי את כל הסדר הזה דרך הרגליים. מפרקים ובונים אותך מחדש".
מה זה אומר דרך הרגליים?
גולד: "עד שאתה לא מתסכל מכור, הוא לא ידבר על הרגשות. אז אומרים לו 'תתחיל לנקות את האוטו' ואחרי עשר שניות, כשהוא מתחיל ליהנות, אומרים לו 'סטופ, עכשיו מנקים מדרגות', וכן הלאה".
אלכס: "ואז בן אדם מחכה ליום שבת כדי לנוח, ופתאום אומרים לו לבנות משהו מאבנים כל היום. ויש גם את הקבוצות, ששם מחפשים שתתפוצץ ורוצים לדעת מאיפה זה בא, מאיפה בא השימוש בסם".
קרה לך שהתפוצצת?
"בטח, הם מחפשים את הנקודה להבין ממה אתה מתפוצץ, וזאת הסיבה לשימוש בחוץ. לימדו אותי לדבר עם אנשים. פעם לא הייתי מדבר, לא ידעתי מה זה רגש. עכשיו אני יכול לשפוך ים, לא משנה עם מי. כשאני לא מרגיש טוב אני מתחיל לדבר".
לאלכס אין טלפון, ומאז כבל לא ראה אותו שוב. כשהגיע אליו ביולי הציע לו את הקהילה הטיפולית באילנות. אלכס לקח את הטלפון, אבל התעקש לנסות לבד, לעבוד ולמצוא מקום לגור בו. חלפו כבר חודשיים, ולא ברור מה עלה בגורלו.
"זאת מחלת התמכרות אכזרית ברמה שאי אפשר לתאר", אומר כבל בייאוש. "ברגע שזה יתחיל לתסכל אותי אני צריך לשים את המפתחות וללכת".
ספטמבר: ראש למטה, יד כפופה
התחנה המרכזית מקבלת את השנה בסימן ילודה. מרים, מכורה ובעלת הפרעה נפשית, ברחה מבית חולים לאחר שילדה תינוק. היא מסתובבת עכשיו בתחנה עם מעט מאוד שיניים בפה וסוג של טיטול מתחת לבגדים. הבדיקות בבית החולים הצביעו על כך שיש לה סימנים לשחפת, וכבל והמתנדבים איתרו אותה בחצות הלילה במתחם התחנה. היא יושבת ליד החומה עם זוג משתמשים. לא רחוק מהם יושבים עוד שני גברים בתנוחה אופיינת להזרקה - היד כפופה, הראש למטה, הרגליים מוטלות ללא נוע.
כבל מברך את המכורים והם משיבים לו בברכה. מכירים אותו באזור, אוהבים ומוקירים אותו. אחד מהם מבקש לשאול את כבל שאלה: מה צריכה לעשות משתמשת בהריון בחודש רביעי שרוצה להיגמל אבל לא להיכנס למרכז גמילה. כבל מסביר את הבעייתיות, ומציע פתרונות חלופיים. לאחר כמה דקות שיחה מתברר שהצעירה בלונדינית יפת מראה שיושבת כפופה במשך כל השיחה כשהיא מכסה את בטנה, היא אותה משתמשת הריונית.
היא לא רוצה מתדון, היא לא רוצה מרכז גמילה, היא לא יודעת מה לעשות. על פניה דאגה וייאוש המסתתרים מתחת למבט מנותק. כבל מבקש שיגיעו למחרת למשרד שלו כדי למצוא פתרון. כמו ויקה ואריקה, ישנם הרבה זוגות של משתמשים וזונות במתחם התחנה. חלקם נכנסים להריון, וישנן גם זונות שנכנסות להריון מלקוחות עם כיס עמוק - הצעת מחיר טובה, והן מוותרות על הקונדום. עכשיו מתכננים אנשי תוכנית יזהר להפיץ חוברת הדרכה שתורגמה מהולנדית, ובה הסברים על מניעת נזקים. למשל - לצאת לעבודה בנעליים נוחות, כדי שבמצב מצוקה אפשר יהיה לברוח, או איך להלביש על הלקוח קונדום בלי שהוא שם לב.
בלילה ההוא בספטמבר נתקלנו גם בזנות של גברים. כבל הוביל אותנו לאזור נטוש של צמחייה שבו מתרכזים מכורים. כמו חתולים הם מתחפרים בשיחים ומוצאים מחסה. בשביל הקוצני והחשוך הבחנו בשתי דמויות גבריות באקט מיני. הם ברחו ברגע שקלטו אותנו.
כשיצאנו חזרה לרחוב הצביע כבל על פינה המכונה "המראות". "שם מתכנסים המכורים ומארגנים נסיעות ללוד. יש סדרן שמחלק את האנשים למכוניות, מי שעולה לאוטו משלם לנהג עשרים שקלים ומגיע לסוחר. הסוחר נותן לנהג קומיסיון, ועם ישראל חי וקיים".
של מי השליטה בשוק הסמים באזור?
"כרגע, של הערבים מלוד. הם מאורגנים. הסוחר שמתעסק פה עם הסמים הוא בסך הכול חייל. בצד יושב מישהו שרואה כל הזמן מה הוא מוכר, יש לו פלאפון והוא מדווח למי שמעליו. מי שמביאה את הסמים לכאן זאת בדרך כלל בחורה".
הכול גלוי וידוע ונרקומנים מזריקים במתחם לעיני כל, אבל השוטרים שראינו היו עסוקים בפליטים ובמהגרי עבודה.
"תראי, המשטרה בסך הכול עושה פה עבודה מאוד רצינית, אבל אין להם את הכוח להתמודד עם זה כי הם עוצרים את האנשים, מביאים לבית משפט, ומה עושים בבית משפט? נוזפים בשוטר. יש פה בעיה שלא מבינים. בתי המשפט עמוסים ומשחררים אנשים שסוחרים בסמים. הסיפור והתוצאה ידועים, אני רואה את חוסר האונים של השוטרים".
אם לא המשטרה, אז העירייה. מה יקרה בסוף למתחם התחנה לדעתך?
"יהיו פה מגדלים".
ומה עם האנשים שפגשנו ברחוב?
"הם יעברו למקום אחר. זה מתגלגל. לפני שבנו את סי אנד סאן היו הזונות של תל ברוך, ואחרי זה היה את אזור המשולש, איפה שהיום מגדל האופרה, שהיה מלא בברים, זונות, מכורים ותיירים. השיגעון הזה שיש בתחנה המרכזית התעצם בעשרים השנים האחרונות, אבל ברגע שיבנו כאן הם לא ייעלמו - הם יידחקו הלאה. יש לי בהחלט גישה אחרת לגבי איך אפשר להתמודד עם זה, אבל אי אפשר להכחיד את זה. אין מה לעשות, אלה החיים".
כתבות
ני"ע
