תיקים באפלה נוסח רובינשטיין

כך קובע סעיף 117 לחוק העונשין: "עובד ציבור שמסר ללא סמכות כדין ידיעה, שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד ציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה ללא סמכות כדין לאדם שלא היה מוסמך לקבלה - דינו מאסר 3 שנים". בעבירה הזו, הקרויה "גילוי בהפרת חובה", עשה שימוש אליקים רובינשטיין, בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, כדי להעמיד לדין פלילי ב-2003 את עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ'.

גלאט-ברקוביץ' שימשה פרקליטה בפרקליטות המדינה, וליוותה את החקירה הפלילית שנוהלה במחשכים נגד ראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון, בפרשת סיריל קרן. בהוראתו של היועץ רובינשטיין לא נמסר דיווח לציבור על החקירה, שבמסגרתה נחשדו שרון ובניו בלקיחת שוחד.

הימים היו ימי טרום הבחירות, בינואר 2003, וגלאט-ברקוביץ' חשה שאין זה מתפקידו של היועמ"ש להסתיר מהציבור מידע חיוני על ראש הממשלה. היא הדליפה את מסמך חיקור הדין בתיק, שנשלח מישראל לדרום-אפריקה. הפרשה התפוצצה ברעש גדול.

גלאט-ברקוביץ' שילמה על כך במזומן: היא הושעתה מיידית מעבודתה בפרקליטות, פוטרה, הועמדה לדין פלילי, שבו הורשעה ב-2005 בהסדר טיעון, ונגזר עליה מאסר על-תנאי ותשלום קנס; וכן לדין משמעתי - הן בבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה, והן בזה של לשכת עורכי הדין.

החקירה הפלילית, שנוהלה במטרה למצוא את מקור ההדלפה, לא התחשבה בזוטות כמו חיסיון עיתונאי, כשבית משפט השלום בירושלים אישר לחקורים לעיין בפלט שיחות הטלפון של מקבל ההדלפה, העיתונאי ברוך קרא.

בדרך למלחמת החורמה במדליפים, כל האמצעים כשרים כנראה, כפי שלמד בשבועות האחרונים גם סגן שגריר ישראל בארה"ב, דני ארבל.

המניפסט של רובינשטיין

בשבוע שעבר הזדמנה לרובינשטיין, שמונה ב-2004 לשופט בעליון, הזדמנות להצדיק בעקיפין את התנהלותו בפרשת גלאט-ברקוביץ'. זאת, במסגרת פסק דין בעתירתו לבג"ץ של שר החוץ, אביגדור ליברמן, שעתר נגד פרקליט המדינה והיועמ"ש, בדרישה למצות את החקירה למציאת מקור ההדלפה מהחקירה הפלילית שנוהלה נגדו.

רובינשטיין, שעמד בראש הרכב השופטים, דחה אמנם את העתירה, אבל במקביל ניסח גם מניפסט הקורא למאבק בלתי מתפשר במדליפים.

"התופעה של הדלפה מחדרי החקירות", כתב רובינשטיין, "בעיקר בחקירות רגישות ומתוקשרות, היא רעה חולה. בכך יש לפגוע לא רק בזכות החשוד להליך הוגן, אלא גם באינטרס הציבורי בניהול חקירה תקינה שתניב תוצאות, וכן באמון הציבור ברשויות האכיפה והתביעה, שהחקירה היא אובייקטיבית ונטולת משוא פנים, וכי ההליך נקי וחותר לחקר האמת. על רשויות החקירה והתביעה לעשות מאמץ שהדלפות מסוג זה לא יישנו, תוך שיהא נהיר למדליפים כי לא תהיה פנייה לסדר היום כאילו לא אירע דבר, וכי המדליף עלול לשלם מחיר אישי.

"זכות הציבור לדעת אינה זכות הציבור לפרטים מוכמנים מחקירה עוד בטרם הבשילה, וודאי שאין בה ליתן לגיטימציה לרשות החוקרת או לרשויות התביעה למסור מידע לתקשורת. העושה כן מועל בתפקידו" (בג"ץ 1736/10).

מי בדיוק מעל כאן ובאיזה תפקיד? האם זהו באמת אחד מתפקידיו של היועמ"ש להסתיר מהציבור מידע על חקירות המתנהלות נגד בכירי המערכת הפוליטית? די להיזכר איזו מהומה עורר צו איסור הפרסום שהוציא היועמ"ש לשעבר, מני מזוז, בימים הראשונים של חקירת פרשת טלנסקי נגד ראש הממשלה באותה עת, אהוד אולמרט, כדי להבין עד כמה חריגה הייתה הוראתו של רובינשטיין.

לכאורה, בניהול החקירה הסמויה נגד שרון, פעל רובינשטיין בניגוד להנחיות היועמ"ש, הקובעות כי יש לפרסם מידע אודות התנהלות חקירה נגד אנשי ציבור - להבדיל מפרטים מתוך החקירה עצמה - כאשר "יש קשר בין החשדות לבין תפקידו או מעמדו הציבורי של החשוד, בין אם מדובר בעבירה שנעברה בקשר לתפקידו, ובין אם מדובר בחשדות שיש בהם כדי להשליך על מעמדו או על ביצוע תפקידו" (הנחיית היועץ 4.1003).

בפועל, התקבע בשנים האחרונות נוהג, שלפיו מודיעות הפרקליטות והמשטרה במשותף על כל חקירה נגד ראש ממשלה, שר או חבר כנסת, ובמידת האפשר גם לאחר כל חקירה באזהרה שעבר החשוד.

הקונספציה של וינשטיין

ואולי אף מדובר בצעד חמור אף יותר? בחוק העונשין, סעיף אחד אחרי "גילוי בהפרת חובה", שבו עשה שימוש רובינשטיין נגד גלאט-ברקוביץ', מצוי סעיף הקרוי "הסתרת מידע בידי עובד ציבור", ולפיו "עובד ציבור שנתן לידיעה שאינה סודית צורה של ידיעה סודית, במטרה למנוע את פרסומה, דינו מאסר שנה".

אפשר להתווכח אם החקירה נגד שרון בפרשת סיריל קרן הייתה צריכה להיות כה סודית בשלביה הראשונים; רובינשטיין צריך להיות תמים במיוחד אם אינו מבין שהדלפות מחקירות של פוליטיקאים בכירים הן לעתים הדרך היחידה לוודא שהחקירה לא תטורפד, שהחוקרים לא יכרעו תחת הלחצים הישירים והעקיפים המופעלים עליהם, ושהממצאים לא ייגנזו באין רואה.

מה שעצוב במיוחד הוא שלא רק רובינשטיין אינו מבין זאת. גם היועמ"ש הנוכחי, יהודה וינשטיין, שבוי באותה קונספציה מוטעית. ימים אחדים לאחר מתן פסק דינו של בג"ץ בעניין ליברמן, שיגר בשבוע שעבר וינשטיין מכתב לבכירי הפרקליטות והמשטרה, כדי שכולם ישננו ויפנימו את המשנה שפרש רובינשטיין.

"דברי השופט רובינשטיין משקפים בעיניי מושכלות ראשונים", חתם היועץ, "ולאורם עלינו לפעול. הדלפות ביחס לנחקרים אינן עולות בקנה אחד עם זכותו של אדם, כל אדם, לכבוד האדם".

מעניין שכשאומרים "כל אדם" הם מתייחסים תמיד לבכירי הבכירים ולזכויות הנחקר היקרות שלהם. בדיוק כמו ששר המשפטים בזמנו, דניאל פרידמן, החליט ליזום חקיקה, שתגביל את אורכן של חקירות משטרה, בהתבסס על מקרהו של, ובכן, אביגדור ליברמן.

וזהו אותו וינשטיין, שהצעת החוק הראשונה שיזם בתפקידו כיועמ"ש היא הצעה לאיסור פרסומם של תמלילים מחקירות משטרה והפיכת העיתונאים המפרסמים לעבריינים, המצויה עדיין בשלבי גיבוש במסדרונות משרד המשפטים.

ההתגייסות למען פולארד

אולי אם מישהו מהמשפטנים המכובדים הללו היה רואה את הדברים מהצד השני של המתרס, הוא היה מפנים תובנה אחרת. מישהו כאן צריך לטעום מהתרופה שהוא עצמו רקח.

הנה אפשרות אחת: לפני כשנה נאם השופט העליון רובינשטיין בכנס לציון יום הולדתו ה-95 של ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר. בכנס הזה חזר רובינשטיין, כפי שעשה כמה פעמים בעבר, על קריאתו לממשלת ישראל לפעול למען שחרורו של המרגל הישראלי בארה"ב, ג'ונתן פולארד. דברים דומים אמר גם ב-2005, בעת שעתירתו של פולארד היתה תלויה ועומדת בבג"ץ, בדרישה להכיר בו כאסיר ציון.

רובינשטיין שימש ציר בשגרירות ישראל בארה"ב, בתקופה שבה פעל פולארד ונתפס. הוא היה הנציג הבכיר בשגרירות בוושינגטון בעת שפולארד נכנס למתחם וביקש מקלט. את הפרטים הוא מכיר ממקור ראשון, אם לא למעלה מכך.

"מאז מעצרו של פולארד היה רובינשטיין ראש חץ למאמצים הישראליים בוושינגטון לטובתו", נכתב במסמך של מחלקת המחקר של הכנסת.

האם בהתבטאויותיו של רובינשטיין הוא לא הפר בעצמו את הוראות סעיף "גילוי בהפרת חובה"? החוק קובע כי עובד ציבור לשעבר (ולא שרובינשטיין הוא כזה) יכול לטעון להגנתו כי חלפו יותר מ-5 שנים מיום שפסק להיות עובד ציבור ועד מסירת הידיעה, ואולם "הוראות אלה לא יחולו על ידיעה הנוגעת לביטחון המדינה או ליחסי החוץ שלה".

שנאמר, מי שגר בבית זכוכית - שלא ישליך אבנים.