כשעברתי לת"א, כולם נראו לי רזים

אסור כאן להשמין, להזדקן, להביע דעה לא מקובלת, לאבד רלוונטיות, ואסור להיות לבד

לכו תופיעו, עזבו אותי פה.

אין לכם מושג כמה חיבה אני רוחשת לאנשים שמרשים לעצמם חשיפה. אבל חשיפה טובה כזו, עמוקה, כמה שפחות פילטרים, כמה שיותר אמת פנימית אידיוסינקרטית. ככל שהם נחשפים יותר - כך לבי יוצא אליהם.

אבל בעצמי איני נוהגת מנהג שווה. על עצמי אני גוזרת הימנעות.

תלכו כולכם ותופיעו, לכו תזהרו באור נגוהות הזרקורים, תשמיעו את קולכם, תנכחו. אני אוותר, אתמסר להימנעות החמימה והמיטיבה שלי. טוב לי פה בעורף. אני אשאר מאחור, אם לא אכפת לכם. תתקדמו, תתקדמו, אל תפריעו לעצמכם. אני בסדר, בחיי.

אפילו רווח משני יש לי מההימנעות הזו, איכשהו יצאתי מסתורית בסרבנות שלי.

האם סתם התפלק לי המקצוע הזה, להיות מראיינת? לא חושבת. כל-כך נוח לי לשאול, הרבה פחות לענות.

הימנעות מעצמנו

כשהגעתי לתל-אביב בשנות ה-20 שלי, כולם נראו לי מאוד רזים. אחרי תקופה מסוימת הבנתי, הם באמת רזים. שיקוף של הימנעות. במקרה זו ההימנעות מאוכל, והיא קלה לזיהוי. אבל זו רק אחת מני רבות.

אם כל ההימנעויות היא הפוליטקלי קורקט. בהימנעות לפגוע או להרגיז, אנחנו מביאים לדיכוי הקול הייחודי שלנו. ממה אנחנו מפחדים? שאלה טובה. כנראה שמנידוי חברתי. אם יש משהו שממש חשוב לנו, זה ההשתייכות. להשתייך לקבוצה, וכמה שיותר.

אבל הי, זה לא בא חינם, יש לזה מחיר. כמה פעמים כדי להשתייך אנחנו עושים השטחה של מי שאנחנו, לפותים בזרועותיה האימתניות של ההישרדות החברתית. אנחנו אומרים מה שהאחר רוצה לשמוע. שהרי, בשביל מה להיכנס בנעליים מסומרות לשדה מוקשים מילולי?

כמה פעמים יצאתם למפגש חברתי ושמעתם עצמכם מספרים לאחרים כמה מדהים ונהדר, ואז חזרתם הביתה ובחדרי-חדרים אמרתם משהו אחר למישהו שאתם קצת יותר סומכים עליו?

אנחנו הופכים ניטרליים. גם לזה יש מחיר אישיותי מורכב. אנחנו הופכים פחות עצמנו מכפי שהיינו רוצים להיות. תקראו לזה "אני מהונדס", אם תרצו. אנחנו מפתחים חיישנים מחודדים כדי לזהות איך האחר רוצה לראות אותנו, איך הוא יקבל אותנו.

יש לנו סונר מפותח, לאו דווקא להקשבה פנימה - מה נכון לנו ומה אנחנו אוהבים, אלא החוצה. אנחנו בונים שריון שהולך ומתעבה, בעוד שהפנים הולך ומתרוקן. בשורה התחתונה, מה פוגשים במפגש חברתי? זה את שריונו של האחר.

ואז אנחנו חוזרים הביתה ולא מבינים למה חזרנו מרוקנים, בתחושה של סתמיות ואי-שקט. אנחנו כל-כך הרבה יוצאים ומדברים ומשמיעים - אז למה ריק לנו?

זו ההימנעות שלנו.

האם זו נוירוזה קולקטיבית?

אנחנו מתעטפים בתלבושת אחידה. הופכים לצורת חיים משובטת. נאלצים לקיים מאמץ מתמיד כדי להעלים את סימני הגיל, ההשמנה, המיניות, הבדידות. אנחנו בונים בתים כמו, ומתלבשים כמו, ומתאמצים למצוא בן-זוג בכל מחיר, גם אם לא בא לנו, ומתחברים עם אלה ולא עם אלה. מפקיעים בכך את החן של האגביות והטבעיות. ארגנו לעצמנו דרגות חופש של מהדק. הרי אין טעם לפגוע בהתנהלות המקובלת בגלל דבר שולי כמו היענות ל"אני".

ההימנעות היא הנכון החדש. תמיד הייתה. זה אומר לא לחיות כמו שאתה רוצה. הגבולות הברורים ישמרו אותך בפנים, בחבר'ה.

אז בחייך, תהיה פוליטיקלי קורקט, אל תסתבך.

אתה חש צורך עז להחצין את מה שאתה חושב? עזוב אותך, בשביל מה? אנחנו לוחצים במונוטוניות של פורסט גאמפ על הכפתורים. חיים תחת צנזורה חברתית, סרים למרותה, חוששים לקרוא עליה תיגר. אנחנו מצווים לגהץ את קמטי אישיותנו, לאזן אותה כשרמת החומציות עולה.

את קודי ההתנהגות הנכונים משווקים לנו בדרך של חוזה לא כתוב בקפסולות איסורים זעירות, נוחות לבליעה כמו סוכריות קטנטנות, ובעלות ערך תזונתי דומה.

ואנחנו, כל מה שנותר לנו זה לכוון עצמנו לתדר הקיים, להתנהל עם תוכנת איות אוטומטית. להתאמץ שהאישיות שלנו, חלילה, לא תסתיר אותנו. כולנו טובעים בתוך ים של הימנעויות, מתי עלינו לשאוף אוויר בפעם האחרונה?

נותרנו לחיות בעיר האסורה: אסור להשמין, אסור להזדקן, אסור לאבד רלוונטיות, אסור להביע דעה לא מקובלת, אסור להיות לבד, וזה, אגב, איסור חמור במיוחד. אנחנו חיים במקום ממושטר וצפוי להחריד.

לסובב את המברג

אתם באמת מחבבים אנשים שמתאמצים להפגין כמה שהם שלמים עם עצמם? אני אישית מעריכה אנשים שאני מאמינה להם, ואולי דווקא בגלל החולשות שלנו אנחנו מוצאים חן זה בעיני זה. אין לי טיפת סבלנות לאנשי דובר צה"ל. יש בי צורך עז לסובב את המברג כדי לשחרר להם את הבורג מהמסכה.

חברה שיש באלגוריתמים שלה הגדרה כל-כך כבדה של איסורים, לא תוכל להכיל בקרבה את האינדיווידואליות שלך באופן מלא. צריך לצבור הרבה סבל או הרבה אומץ כדי לשבור את המעגל הזה.

האם הפחד לאבד את ההשתייכות שווה את זה?

vered-r@globes.co.il