כך למדתי לאהוב את הפצצה באיראן

צמד בוגרי סיירת מטכ"ל, רצים לספר לחבר'ה, ורק אחד, עובדיה יוסף, יעצור בעדם, אולי

חייהם של עשרות אלפי אנשים במזרח התיכון תלויים בהחלטות שני מנהיגים רוחניים - אחד בירושלים, והשני בטהראן. זאת אם נאמין לדיווחים בתקשורת, שעתידה של תקיפה אפשרית של ישראל על איראן תלויה בהסכמת עובדיה יוסף למהלך.

ההיסטוריה מלמדת שאין לזלזל בכוחו של מנהיג ש"ס, כמי שביכולתו למנוע מהלכי מלחמה הזויים. לפני עשרים שנה, ביוזמת אריה דרעי, סייע יוסף במניעת התקפה על מערב עירק, תוך פלישה לירדן. אולי זו הסיבה שהפעם שני יוצאי סיירת מטכ"ל ששולטים בחיינו - רב אלוף במיל אהוד ברק והסרן בנימין נתניהו - רוצים להבטיח שאיש לא יקלקל להם את התכניות.

צמד יוצאי הסיירת כל כך בטוחים בהצלחתם להוציא לפעול את התכנית הגדולה, שגם ראש הממשלה נתניהו, וגם שר הביטחון ברק, משנים קצת את סדר העניינים: הם רצים לספר לחברה, עוד בטרם מטוס אחד המריא, ובעוד אלפי ישראלים שאמורים למות במלחמה עדיין קמים בבוקר בחיק משפחותיהם.

יש ישראלים שלא ממש מתרגשים. בהכרותם את נתניהו, הם נוטים להאמין שלא מדובר במלחמה הפעם, אלא בספין. אחרי הכול, אפילו נתניהו יודע שהוא לא ממש חזק בקבלת החלטות, ולכן מלחמה היא לא דבר שתפור על פי מידותיו. לעומת זאת, מסיבת עיתונאים לאחר פרסום הדו"ח על הגרעין האירני, טלפונים למנהיגי עולם, פגישות עם סנטורים, ואפילו איזו נסיעה לוושינגטון עם "שרה, רעייתי", מאד באים חשבון. מי יודע, אולי הוא יוכל לזקוף לזכותו החלטה אירופית ואמריקאית על החרפת הסנקציות על מנהיגי איראן.

אם נסיעה לאמריקה, היא המחיר שעמישראל יידרש לשלם כדי למנוע חורבן והרס, זה מחיר נמוך. אפילו כותב שורות אלה יהיה מוכן הפעם להקשיב לעוד נאום היסטורי של נתניהו בקונגרס, יותר נאום חייו אפילו מנאום חייו ההוא מחודש ספטמבר.

ד"ר סטריינג'לאב

הבעיה היא שלא רק נתניהו מעורב בעניין, אלא גם ברק, ואם להיות פסימיים גם אביגדור ליברמן. אוהבי הדאגות צריכים לשאול את עצמם מה ומי מעורבים בתהליך קבלת החלטות אצל שני האחרונים. תשובה אפשרית לשאלות אלה אפשר למצוא בסרט ישן אשר הוקרן לראשונה לפני קרוב לחמישים שנה ושמו Doctor Strangelove, ובשמו העברי: "איך למדתי לאהוב את הפצצה".

האווירה ההזויה בתסריט המתארת גלישה למלחמה כוללת כאילו בטעות, השיחות לקרמלין, השואה והמוות כמין תופעת לוואי של פוליטיקאים וגנרלים שמקבלים החלטות במקלט אטומי, הכול כבר נמצא שם.

במקרה הישראלי את החן של פיטר סלרס כנשיא התמוהי יחליפו הפאתוס של נתניהו, ודמותו כמדען המטורף, יחליפו "הניתוחים המבריקים" של ברק. ענייני סגנון וכושר משחק לא יעניינו איש בימים, או בשבועות, שבהם יעלו בלהבות ויתמוטטו עשרות בניינים, וימותו אלפי אנשים, עד שתוכרז הפסקת אש.

אנחנו, הישראלים מנוסים דיינו כדי לסנן ולצנן ספינים של ימי מלחמה. כאשר השכול ישלוט בכל פינה והכלכלה הישראלית תהיה הרוסה, לא יהיו הרבה אנשים שיקשיבו לאיש אמונו של ברק, עמוס גלעד, ראש המטה המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, שיסביר שכושר ההרתעה של ישראל התחזק, ולא לפרשננו הצבאי, שיתלונן על כך שלא אפשרו לחטיבה 7 להסתער על רבת עמון.

כך או כך גם גלעד וגם ברק יכולים להיות רגועים. בחורף הבא, כאשר יתברר שהאירנים ממשיכים בתכניות הגרעין שלהם, הם יוכלו לשוב ולצאת לכותרות ולתאר תכניות לעוד מבצע.