השופט גרוניס: "למדינה יש אינטרס שאוכלוסיית הנכים תצא לעבוד"

בימים של "העם רוצה צדק חברתי", יצאה עתה מבית המשפט העליון הלכה חדשה, המרחיבה את זכויותיהן של אוכלוסיות שונות אשר בשל תרומתן למדינה ולחברה ראויות לסיוע כלכלי.

החוק הישראלי מקנה פטור מלא מתשלום ארנונה לחיילי צה"ל בשירות סדיר, ולהורים של חיילי צה"ל שפרנסתם הייתה על החייל ואשר אינם מסוגלים לקיים את עצמם בשל שירותו הצבאי של החייל. אותו חוק מקנה פטור חלקי, בשיעור שני שלישים, מתשלום הארנונה לנכי צה"ל, לנפגעי מלחמת השחרור, לנכי המלחמה בנאצים, לשוטרים נכים ולבני משפחה של שוטרים שנספו, לבני משפחה של חיילים שנספו במערכה ולסוהרים נכים.

בעוד שבנוגע לסוגי האוכלוסייה, הזכאים לפטור שכזה, החוק ברור ומפורש, הוא אינו נוקט לשון מפורשת בנוגע לשאלה בגין אילו סוגי נכסים חל הפטור. עד כה לא היה ברור אם הפטור הנו רק בגין החזקתן של דירות מגורים, שמא גם בגין החזקתם של נכסים עסקיים. סוגיה משמעותית עד מאוד. משמעותית לאלה הנמנים עם אוכלוסיות "חלשות" אלה. משמעותית אף לקופותיהן של העיריות והמועצות המקומיות.

"הפטור מתשלום הארנונה המוקנה לפי חוק הפטור, חל אף על נכסים עסקיים שאינם מופעלים מדירות מגורים", לא הותיר שופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס (בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ואסתר חיות), מקום לספק, וקבע הלכה מחייבת.

הפטור אינו מוגבל לדירות מגורים בלבד

כך קרה במסגרת ערעור, שהגישו נכה צה"ל (שנפטר בינתיים) דוד שי, ואשתו-שרה (באמצעות עו"ד יואב ביין וחגי טל), על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת. האחרון צידד בעמדתה של עיריית נצרת עלית (שיוצגה בידי עו"ד אולגה גורדון), שלפיה הוראות הפטור אינן חלות על נכסים, המשמשים כבתי עסק גרידא, ושלא נעשה בהם כל שימוש למגורים.

משהוגש הערעור, ולאור החשיבות העקרונית של הסוגיה שעל הפרק, ביקשו מרכז השלטון המקומי, מצד אחד, וארגון נכי צה"ל, מצד שני, להצטרף לערעור. פרקליטו של מרכז השלטון המקומי, עו"ד נתן מאיר, טען כי פרשנותה של העירייה היא הפרשנות הראויה לחוק האמור. באי-כוח ארגון נכי צה"ל, עורכי הדין אייל בליזובסקי ואביאל פלינט, מנגד, טענו כי הפטור חל גם על נכסים עסקיים, שאינם מופעלים מדירות מגורים.

בטרם נפנה לדון בסוגיה העקרונית, שעמדה בפניו, ראה גרוניס לדחות טענות מקדמיות שונות, שנטענו על-ידי העירייה. את טענתה, שלפיה לא בית משפט לעניינים מנהליים הוא בעל הסמכות לדון בהשגה על החלטה בנוגע לחיוב בארנונה, הוא דחה לאור קביעתו, שלפיה אף שעל-פי החוק, ניתן להשיג על החלטה שכזו בפני מנהל הארנונה, ולאחר מכן לערור על החלטתו בפני ועדת ערר, הרי גם בתי המשפט לעניינים מנהליים מוסמכים לדון בכגון דא, ו"שאלה סבוכה היא האם סמכותם של גופי הערר הינה ייחודית או מקבילה". "ההליך שבפנינו מעורר שאלה משפטית אשר טרם נדונה על-ידי בית משפט זה, ואשר קיימת לגביה חוסר בהירות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים", הוסיף גרוניס בנוגע לכך. "שאלה משפטית מובהקת זו ראוי לה שתוכרע על-ידי ערכאה שיפוטית", דחה את הטענה המקדמית.

ולגופה של סוגיה: גרוניס הזכיר, שטרם חקיקת החוק הרלבנטי, נהגו הרשויות המקומיות להעניק פטור מארנונה לחיילים ולנכי מלחמה. "החוק יועד... להרחיב את תחולת הפטור על שורה של גורמים נוספים, ובעיקר למנוע את מצב הדברים שקדם לו, לפיו ניתן הפטור בחסד ובאופן שהוביל... ל'פגיעה בכבוד האנשים שנזקקו לו'", המשיך.

הוא לא התרשם מן ההבדל הלשוני בין הוראת החוק, המקנה פטור מלא מתשלום ארנונה, לבין ההוראה המקנה פטור חלקי. את ההבדל הוא תלה ברצונו של המחוקק להבהיר, שההוראה הראשונה מעניקה פטור מלא, שעה ששתי ההוראות גם יחד אינן מגבילות את תחולת הפטור לנכסים מסוג מסוים.

גם מהוראת חוק נוספת, השוללת את הזכות לפטור מתשלום הארנונה ממי ש"מחזיק בבניין או בחלק ממנו שאינם משמשים למגורים בלבד" ושאינו חייב בתשלום מקדמות מס הכנסה במהלך שנת הכספים הרלבנטית, למד גרוניס, כי הפטור אינו מוגבל לדירות מגורים בלבד. לדידו, העובדה שההוראה האמורה שוללת, במצבים שונים, את מתן הפטור למי שמחזיק בנכסים, שאינם משמשים למגורים בלבד, "מובילה אל המסקנה כי הפטור מתשלום הארנונה... עשוי לחול באופן עקרוני אף על נכס שאינו משמש 'למגורים בלבד'. הכוונה היא, כמובן, לבתי עסק".

את אותה המסקנה למד גרוניס גם מדברי ההסבר לתיקון לחוק, המעניק את הפטור מתשלום ארנונה. נקודת המוצא, שהייתה מנת חלקו של המחוקק, בעת חקיקת החוק בנוסחו המקורי, בשנת 1953, הייתה, אמנם, כי הפטור מכוון לחול על דירות מגורים. אלא שהתיקון, שהוכנס בו, מאוחר יותר, נועד להתאימו למצב, שלא היה מוכר כל-כך בעת חקיקתו, היינו, זה של קיומם של נכי מלחמה רבים, הזכאים לתגמולים, כבעלי עסקים. כך, התיקון לחוק נועד להסדיר כראוי את המצב החדש, ליצור סימטריה בין ההוראות השונות שבחוק, ולמנוע מצב, בו יחולו מגבלות על מתן הפטור לגבי דירות מגורים, בלא שתיקבע מגבלה לגבי מתן הפטור ביחס לבתי עסק.

על-פי גרוניס, ההנחה הבסיסית, שעמדה ברקע תיקונו של החוק, כאמור, "הייתה כי הפטור המוקנה לפי החוק חל, באופן עקרוני, אף על נכסים עסקיים ולא רק על דירות מגורים".

לעודד נכים להיכנס לשוק העבודה

ובכל זאת, האם מדובר רק בנכסים עסקיים, הפועלים מתוך דירות מגורים? תשובתו של גרוניס לשאלה זו שלילית. "מסקנתי זו נלמדת בעיקר מתכליתו של החוק", נימק. המדובר ב"חוק סוציאלי מובהק המיועד לסייע לאוכלוסיות שונות בחברה הישראלית, בדרך של מתן פטור או הנחה בתשלום הארנונה (בכפוף למגבלות שנקבעו בחוק)", הוסיף. ועוד: "חוק הפטור מבוסס על נקודת מוצא ערכית המבקשת לבטא את מחויבותה של המדינה להושיט יד לאוכלוסיות שונות, אשר בשל תרומתן למדינה ולחברה ראויות לסיוע כלכלי... איני רואה כל צידוק ליצור אבחנה, בכל הנוגע לתחולת הפטור, בין מי שמפעיל מביתו עסק לבין מי שמחזיק בית עסק הפועל מחוץ לדירת מגורים".

טעם נוסף למסקנתו ראה גרוניס במגמה לעודד נכים להיכנס לשוק העבודה. "למדינה אינטרס כי אוכלוסיית הנכים תצא לעבוד", קבע. "גם לחוק הפטור תפקיד בעידוד הנכים לצאת לעבודה", הוסיף. עידודם של הנכים בא לידי ביטוי בכך, שהחוק מאיין את אחד הסיכונים הכלכליים, הכרוכים בפתיחת בית עסק - החובה לשלם ארנונה גם כשמדובר בנכס שאינו רווחי. בזוכרנו זאת, הסב גרוניס את תשומת-הלב לחוסר ההיגיון בהחלת הפטור רק על בתי עסק, הפועלים מתוך דירות מגורים, תוך אי-החלתו על נכסים המשמשים לצרכי עסק גרידא.

"הפטור מתשלום הארנונה... חל על נכסים עסקיים באשר הם, בין אם מדובר בנכסים הפועלים מתוך דירות מגורים ובין אם לאו", סיכם גרוניס את ההלכה החדשה מבית מדרשו.

ניתן לצפות שעתה ימהרו בעלי נכסים עסקיים רבים, הבאים בגדר הפטור האמור, ושמשך שנים לא זכו לפטור, ולו חלקי, בגין הארנונה, ויגישו תביעות להשבת הסכומים, ששילמו ביתר. (עע"ם 259/05).