העליון דחה את ערעור קצב; ייכנס לכלא ב-7 בדצמבר ל-7 שנים

נשיאה השמיני של מדינת ישראל, משה קצב, יתחיל בריצוי 7 שנות המאסר שנגזרו עליו בעוד כחודש ימים, ב-7 בדצמבר. זאת, לאחר שבית המשפט העליון דחה הבוקר (ה') את ערעורו של קצב על הכרעת הדין, שבה הורשע בבית המשפט המחוזי בשני מעשי אונס, מעשים מגונים, הטרדה מינית ושיבוש הליכי משפט; ועל גזר הדין, שבמסגרתו הוטלו עליו במחוזי 7 שנות מאסר בפועל.

"עצב עמוק יורד על מדינת ישראל", כתבו שופטי העליון מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן בשולי פסק הדין, "משנקבע כי מי שהיה שר בממשלה, סגן ראש הממשלה ונשיא המדינה ביצע מעשים כאלה. מחזה קשה ביותר הוא לראות את מי ששימש סמל ממלכתי במדינה נכנס לבית הכלא".

בפסק הדין המפורט, המתפרס על פני 250 עמודים, בחנו השופטים את טענות ההגנה אחת לאחת והגיעו פה-אחד למסקנה כי הראיות אינן יוצרות ספק סביר המצדיק את זיכויו של קצב מחמת הספק, אף לא באחד מבין האישומים שבהם הורשע.

במסגרת הערעור על גזר הדין גילו השופטים כי התעוררו אצלם "לבטים רבים ולא קלים", ואולם בסופו של דבר החליטו שלא להתערב בעונש שנגזר על קצב במחוזי בדעת רוב, לאחר ששוכנעו כי "הדברים נעשו בצורה ראויה ושקולה, תוך התחשבות בכלל השיקולים שהועלו גם בפנינו".

"עדות א' מהימנה ואמינה"

ביחס למתלוננת העיקרית שבכתב האישום, א' ממשרד התיירות, הורשע קצב בשני מעשי אונס - האחד התרחש בלשכת השר בתל-אביב; והאחר -במלון פלאזה בירושלים; וכן במעשה מגונה בכוח, שהתרחש בדירתה של המתלוננת בירושלים.

בעניינה התמקדו טענותיהם של סנגורי קצב ב-3 עניינים - מהימנותה של א'; טענת ההגנה החלופית שלפיה התקיימו בין קצב ל-א' יחסי מין בהסכמה; וטענות אליבי או אי-היתכנות ביחס לשני מעשי האונס.

שופטי העליון החליטו שלא לשנות את מסקנת המחוזי, ולפיה עדותה של א' היתה אמינה ומהימנה. "בצדק דחה בית המשפט המחוזי את הטענה שלפיה א' העלילה עלילת שקר על קצב", כתבה נאור. "יש לדחות את טענת הסנגורים גם בעניין כבישת עדותה של א', אין פגם בהנמקה של המחוזי ולפיה כבישת עדות היא תופעה מוכרת אצל קורבנות עבירות מין".

מהימנותה של א' נבחנה גם ביחס למכתב ה"שנה טובה" שכתבה לקצב, לשיחותיה המוקלטות עם מקורבו של קצב, אורי יואלי, ולביקוריה בבית הנשיא. בעניין המכתב כתבה נאור כי "ניכר שזהו מכתב מתרפס שנועד לרצות את קצב".

השופטים האזינו להקלטות השיחות של א' ויואלי בדלתיים סגורות, וקבעו כי "אין סיבה להתערב בקביעת המחוזי כי הובטח ל-א' סיוע במציאת עבודה על-ידי קצב, באמצעות קשריו, ויואלי הוא שהמריץ אותה גם להתקשר ללשכה, וכך נוצרו ההודעות שנרשמו ביומן הנשיא. הרצון למצוא עבודה הוביל את א' לשמור על קשר עם מי שאנס אותה ואף להיפגש איתו".

"אין ספק בשאלת הכוח"

בנוגע ל"קו ההגנה החלופי", לפיו התקיימו יחסי מין בהסכמה בין א' לקצב, קבעו שופטי העליון כי על מנת לקבל כל אחד מהתרחישים החלופיים שהציג עו"ד אביגדור פלדמן, סנגורו של קצב, במהלך הערעור, יש לדחות תחילה את עדותו של קצב עצמו, שהרי הוא טען כי בינו לבין א' לא התקיימו יחסים כלשהם.

השופטים הבחינו בין ראיות נסיבתיות לבין מצב שבו יש ראיות ישירות, למשל דברי עד על ביצוע עבירה. "לגבי נאשם שלא אמר אמת בית המשפט, ייתן את הדעת לכך שהוא הרחיק עצמו מזירת האירוע, תוך אי-אמירת אמת", קבעו. מאחר ש"ליבת הסיפור התרחשה בארבע עיניים, אין באירועי המעטפת כדי ליצור ספק סביר".

לדברי השופטים, "אפילו אם מישהו התרשם כי א' מעוניינת בקרבתו של קצב או אפילו שהיא מאוהבת בו, ואפילו אם היינו מניחים כי היה בין השניים רומן - אין בכך כדי ליצור ספק, לא בשאלת הכוח ולא בשאלת ההסכמה".

באופן דומה דחו השופטים את טענות האליבי של קצב ביחס לשני מעשי האונס, לאחר בחינת הראיות הגולמיות, ובהן יומן הפגישות של קצב ופלטי הטלפון שלו ושל א'.

ביחס לאונס במלון קבעו השופטים כי "מול עוצמת הראיות לגבי מועד זה, אין טענות האליבי, המבוססות על רישומים ביומנו של קצב, יכולות לעמוד".

ביחס לאונס בלשכת השר בתל"א היו השופטים ספקנים יותר: "זיכרונה של א' בגד בה בסוגיות שונות הנוגעות למה שקדם לאירוע ומה שהיה אחריו", הם קבעו, אך ציינו כי "פלטי שיחות הטלפון הנייד של קצב ושל א' מאפשרים את סיפור המעשה שסיפרה א'. אין לומר כי מול עדותה של א' שזכתה לאמון בית המשפט המחוזי עומדת טענת אליבי או טענת אי-היתכנות איתה ההופכת את עדותה לבלתי אפשרית".

השופטים דחו את הערעור גם ביחס לאישומים האחרים, הנוגעים למתלוננות ל' ו-ה' מבית הנשיא. "גירסאותיהן של ל' ו-ה' מחזקות זו את זו לגבי האירועים המיניים", קבעו, "ואין מקום להתערב בקביעת המחוזי שגירסאותיהן חצובות בסלע".

השופטת עדנה ארבל, שכתבה את הפרק בפסק הדין המתייחס למתלוננות שתלונותיהן התיישנו, ציינה כי "עדויות אלה נמצאו קבילות ומהימנות, ועדות אחת מהן מחזקת את עדותה של א' ממשרד התיירות".

השופט ג'ובראן התייחס לטענת ההגנה מן הצדק, ובסופו של דבר קבע כי אין בה כדי להביא לביטול כתב האישום או להקלה בגזר הדין.

"מעשים נלוזים"

בשאלת גזר הדין התייחסו השופטים לייחודיותה של הפרשה והנסיבות יוצאות הדופן של קצב והטיפול בהליכים המשפטיים. "אין כל ספק כי מקרה זה נדיר הוא", כתב ג'ובראן. "אין חולק כי מאז פרוץ הפרשה נהרסו חייו האישיים והמקצועיים של קצב, נפילה כואבת וקשה ביותר. עם זאת, דווקא בשל היותו במשום שבו היה ובנצלו את מעמדו בתפקידיו בעת ביצוע העבירות, טמונות גם הנסיבות המחמירות. דווקא דמות ציבורית בדרגה כה בכירה - ראוי שתשמש דוגמה לכפופים ולכפופות לו".

"ברור לנו כי בהרשעה עצמה טבועה השפעה גדולה על עתידו של קצב", המשיך ג'ובראן. "עם זאת, על קצב לתת את הדין בשל מעשיו החמורים והראויים לכל גנאי. המעשים שעשה הינם פוגעים, משפילים ונלוזים, והם ראויים לענישה משמעותית.

"דווקא במקרה של איש ציבור במעמד כה רם כמו קצב, על העונש להיות בעל אפקט הרתעתי. קצב אף לא הביע כל חרטה על מעשיו, אף להיפך. לאחר לבטים רבים ולא קלים, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל עליו". (ע"פ 3372/11).

ביקורת חריפה על מזוז: "התנהלותו קשה ומצערת"

בפסק הדין מתחו שופטי העליון ביקורת על ההתבטאויות התקשורתיות של היועץ המשפטי לממשלה הקודם, מני מזוז, בעניינו של קצב ועל היקף הפרסומים בכלי התקשורת בשנות הפרשה.

"התנהלות היועץ מהווה תקלה קשה ומצערת", כתב השופט סלים ג'ובראן, "וטוב היה אילו הדברים לא היו נאמרים כלל, במיוחד לא מפי הגורם המשפטי הבכיר ביותר במערכת התביעה".

השופטים קבעו כי "בפרשה זו חצה העיסוק התקשורתי כל גבול, ובהחלט יש להצר על כך. כולנו תקווה כי עוול תקשורתי קשה כזה, כמו שחוו קצב ומשפחתו, יחלוף מן העולם ולא ישוב עוד. היקף הפרסומים, תכיפותם ועוצמתם עלולים להיתפס כהעברת הדיון המשפטי לזירה התקשורתית. הדבר עלול לגלוש לכדי פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובדימויו".

מזוז מצידו דחה את הביקורת, ולפי דיווחים בתקשורת אמר למקורביו כי "אני לא רואה כל פגם באמירות שלי. לא הבעתי עמדה נחרצת מי אשם ומי לא אשם".

מזוז ציין כי ההערה שלו, לפיה קצב הוא עבריין מין סדרתי, נאמרה יומיים לאחר הסדר הטיעון, כשמבחינתו העניין היה סגור וגמור.

השופטים סקרו בפסק הדין את הכותרות בעיתונים ואת התבטאויותיו של היועץ בתקשורת בתקופת החקירה ולאחר חתימת הסדר הטיעון. "אל לו ליועמ"ש להיגרר אחר התקשורת ולהתבטא באשר לראיות או רמת ומידת החשדות, בטרם גובשה העמדה אם להעמיד לדין", כתב ג'ובראן. "על גורמי אכיפת החוק לתת דיווחם בצורה עניינית, ממלכתית ותוך נקיטת משנה זהירות, על מנת שלא לקחת חלק במתרחש בזירה התקשורתית".

עם זאת, נקבע כי אין להתנהלות התקשורת והפרקליטות כדי להביא לביטול כתב האישום בשל הגנה מן הצדק. "מעצם מעמדו ותפקידו, היה צריך להיות ברור ומובן לקצב כי הוא עומד באור הזרקורים", ציינו השופטים.

 השתלשלות האירועים בפרשת קצב / צלם: איל יצהר