זו התחמשות גרעינית. נקודה

התקיפה לא תהיה נקודתית שכן המערך מפוזר בכל המדינה וחלקו בתוך מתקנים אזרחיים

בין אם הפיצוץ בבסיס משמרות המהפכה באיראן הוא תאונה ובין אם הוא מלאכתם של ארגוני התנגדות בשירות המוסד או ה-CIA, כללי המשחק לגבי איראן השתנו, שכן האקדח המעשן נמצא: דוח הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שפורסם בשבוע שעבר, מצביע בראשונה על פעילות איראנית שלא ניתן לפרשה אלא כצעד בהתחמשות גרעינית.

תם העידן שבו ניתן לתרץ את פעילות הגרעין האיראנית כמחקר מדעי וייצור אנרגיה אזרחית, והגיעה העת להתמודד עם סכנה אמיתית - גם אם עדיין לא מיידית. במילים אחרות, יש כנראה הוכחה שאיראן הפרה את התחייבותה שלא להתחמש לצרכים צבאיים על-פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.

למרבה האירוניה, האמנה אינה קובעת כיצד להתמודד עם מדינה שהפרה את איסור ההתחמשות. בתמימות, שהיום נראית מופרכת, מחברי האמנה פשוט לא העלו על הדעת שתרחיש כזה עשוי להתממש. הפיקוח על האמנה מבוסס לחלוטין על דיווח וולונטרי של המדינות. אם מדינה מתחמשת בנשק גרעיני, הדבר עשוי בהחלט להיחשב סכנה לשלום ולביטחון הבין-לאומי.

במקרה כזה מועצת הביטחון יכולה לנקוט צעדי אכיפה, לרבות צבאיים. אך אם מועצת הביטחון נמנעת מלנקוט באמצעים שביכולתם להסיר את הסכנה, וכשההתחמשות מלווה במשך שנים במסרים ברורים (אם כי לעולם לא ישירים) בדבר נכונות לעשות שימוש בנשק גרעיני, מדינות שמושפעות במישרין מהסכנה עשויות להגיב באמצעים צבאיים באופן חד-צדדי להגנתן העצמית.

מה משמעות הדבר מבחינת ישראל? יש כיום נכונות גוברת להכיר בכך, שכשמדובר בנשק גרעיני - הזכות להגנה עצמית כוללת לא רק הקדמת תרופה למכה, אלא גם פעולה למניעת יכולת המכה מלכתחילה. כך, התקיפה הישראלית של הכור הגרעיני בסוריה ב-2007 לא עוררה ביקורת בין-לאומית.

האתגר הפעם שונה

אך האתגר הפעם שונה - לא יהיה מדובר בתקיפה נקודתית וחד-פעמית. המערך האירני מפוזר ברחבי המדינה, חלקו מתחת לקרקע, חלקו משולב במתקנים אזרחיים. המתקנים השונים מוצבים בקרבת מקום לריכוזי אוכלוסייה, שעלולים להיפגע קשות מתקיפה אווירית. תקיפת המתקנים התת-קרקעיים צפויה לחייב שימוש בכוח רב, שיגרום נזק רב בסביבה. [

על ישראל להביא בחשבון שמעשיה יעמדו למבחן, לא רק בשלב הפתיחה במערכה צבאית אלא ביחס לכל תקיפה שאחר כך, כשהשאלה תהיה אם היקף הפגיעה באזרחים פרופורציונלי לתועלת הצבאית הצפויה מאותה תקיפה.

בעימות ממושך, שצפוי לגבות קורבנות רבים מקרב האוכלוסייה האזרחית, המתנהל, אולי, בצל הסכנה שהצד האחר אכן ישתמש בנשק שאינו קונבנציונלי, זוהי דילמה לא פשוטה. שאלה גדולה עוד יותר היא אם בהתחשב בפריסה ובמבנה של המנגנון האירני, בכלל יש בכוחה של פעולה צבאית לעצור את ההתחמשות האיראנית. אם התשובה לכך אינה ברורה, חוקיות היציאה למערכה מוטלת בעצמה בספק.

האלטרנטיבה היא בפעולה קולקטיבית בהנהגת מועצת הביטחון, שעד היום נקטה צעדים נגד איראן במשורה בלבד. בארבע החלטות בשנים 2006-2010, מועצת הביטחון הטילה סנקציות שבתחילה הקיפו רק טכנולוגיות גרעין ובהמשך התרחבו גם לטכנולוגיות צבאיות קשורות. אף שהסנקציות מקשות על איראן, עד היום לא נראה שיש בהן כדי להרתיע אותה מהמשך פיתוח טכנולוגיה גרעינית.

חולשתן של הסנקציות הייתה ידועה מראש. לרוסיה ולסין, שתי חברות קבועות במועצת הביטחון, יש קשרים כלכליים ענפים עם איראן, שאין ברצונן לסכן. מבחינתן לא די בעושר הראיות הנסיבתיות להתחמשות האיראנית, ועד היום הן סירבו לכל סנקציה שעשויה לפגוע באינטרסים שלהן, והן אף הבהירו שפעולה צבאית אינה עומדת על הפרק. בנסיבות אלו, לא פלא שאיראן אינה מרגישה מאוימת. רוסיה אף ניסתה למנוע את פרסום הדוח המרשיע.

יש לקוות שעתה, כשבידי סבא"א מידע ברור וחד-משמעי, יופעל די לחץ על רוסיה וסין על מנת שלא תוכלנה להמשיך לטמון ראשן בחול, ותסרנה את התנגדותן לצעדים חריפים נגד איראן. אין צורך למהר לפעולה צבאית, די בנטרולה של איראן באמצעים כלכליים ואחרים. אך יש לעשות זאת מבעוד מועד. משיכת המו"מ עם איראן, כפי שמציעות רוסיה וסין, עלולה להביא למצב בו כבר יהיה מאוחר מדי למילים - ואפילו, למרבה הדאגה, למעשים.

הכותבת היא מחברת הספר "סוגית הגרעין האירני"