הליצן היה למלך

קיפניס בכורסה: פרשני ספורט היו אנשי מקצוע, אנשים שהגשתם-אומנותם. היום? מוכרים לנו את ברקוביץ', נמני, רביבו. כוכבי עבר בשקל תשעים, שכוכבניותם-אומנותם

היו ימים שבהם מגישי טלוויזיה היו אנשים שהגשתם-אומנותם. הם היו לרוב משכילים, אלגנטיים, בעלי עברית צחה. הם שיוו לטלוויזיה מעין הדרת-כבוד, אולי מעט מרוחקת, יש שיאמרו מתנשאת, אבל היה ברור שלא "כל אחד יכול" להיות בטלוויזיה. לשם כך נדרשת ארשת-הפנים הממלכתית של חיים יבין, מבטאו הנפלא של דן כנר, רצינותו של יעקב אחימאיר, האלגנטיות של דליה מזור... והרשימה ארוכה.

הטלוויזיה הרב-ערוצית הכניסה סוג אחר של הגשה. ראשית התופעה היתה בערוץ הילדים, אבל היא התרחבה לתוכניות אירוח, ריאליטי ואפילו תעודה. נערת הגלגל היתה למנחת טלוויזיה, הליצן היה למלך. שניהם הפכו לסלבס המסוקרים דרך קבע במדורי הרכילות, מקבלים קמפיין, הופכים אותו קרש קפיצה למשרת ההנחיה הבאה שתזין את האייטם הבא במדורי הרכילות, תניע את הקמפיין הבא וחוזר חלילה.

התופעה הזאת, שמביאה לקדמת המסך אנשים שעיקר כישוריהם הוא להיראות טוב על המסך, הביאה אלינו מקצוע חדש: "דוגמגישה".

גם בשידורי הספורט, שרוכזו פעם כולם בידי "מחלקת הספורט של רוממה", גדל ההיצע במאות אחוזים: מה שהחל כקונקורנציה קטנה בשם "ערוץ הספורט", הפך היום ללא פחות מ-9 ערוצים (5 לערוץ הספורט, 3 לצ'רלטון, אחד ל-ONE). כשמוסיפים לכך את אתרי האינטרנט, מקבלים אינפלציה של ערוצי ספורט, שגם הם זקוקים לכוכבים משלהם. מכאן הדרך קצרה לתפקיד "הפרשחקן". לא עוד פרשן מקצועי, אלא מי שכוכבניות-אומנותו.

כבר לא מדובר על פרשנים כמו עודד מכנס או ניר לוין, שלא ניתן לטעון כי הם מועסקים כפרשנים בזכות היותם כוכבי כדורגל לשעבר. אני מודה שקשה לי לצפות בפאנל הפרשנים של ערוץ 1 בהנחיית בוני גינצבורג, שמארח את אלון חזן ואת חיים רביבו על הדשא, באיל ברקוביץ' מפרשן את משחקי הנבחרת (אחרי שהודיע במסיבת עיתונאים על רצונו לאמן אותה) או את נמני בעמדת הפרשן במשחקי מכבי תל-אביב, קבוצה שהיה מאמנה עד לפני כשנה.

אם אתם מוטרדים מהחדירה של אבי נמני, הפעם בגירסה המלומדת לסלון שלכם, קחו בחשבון שהבעיה הזאת אינה אקסקלוסיבית לישראל. בכדורגל האירופי, בפוטבול ובכדורסל האמריקני ובענפי ספורט אחרים היא הפכה לתופעה שמשפיעה על איכות השידורים.

ב"ניו-יורק טיימס" עסקו בשבוע שעבר בהרחבה בנושא, תחת כתבה שכותרתה "Talking Trash, Just To Be Heard", שם הודו רשתות השידור עצמן כי המטרה היא כבר פחות להיות מקצועי, אלא להגביר את האפקט הבידורי, והבאת השחקנים לעמדת הפרשן נועדה לאפשר להם לעורר ויכוחים, ליצור פרובוקציות, ופחות לסדר לצופה את הראש מבחינת מה שקורה על המגרש.

יותר מכך, המפיקים של שידורי הספורט בארה"ב מודים כי הדרישה מאותם כוכבי-עבר היא במקרים מסוימים "ממש לסגור חשבון עם שחקנים או מאמנים ששיחקו איתם או מולם". למה? כי "הציבור אוהב את זה".

מי שנפגע מכך הם הפרשנים עצמם, שטוענים כי לאורך השנים הם נעלמים מהמסך לטובת אנשים שאתמול חבשו קסדות והריחו את הדשא מקרוב, אבל כאלה שאין להם באמת מה להגיד.

גרג איסטרברוק, סופר ובעל טור ב-ESPN, סיכם: "אין מה לעשות, ככל שיש לך יותר שעות שידור, הסיכוי שמישהו יגיד דברים מטומטמים עולה".

השינויים בתחום זכויות השידור צפויים לחדד את הנושא: בעוד מספר מצומצם של שנים, בישיבה מול המסך ובלחיצת כפתור, יוכל הצופה לבחור בין 3-4 גופי שידור שונים שמשדרים את אותו המשחק, והתחרות ביניהם תהיה לא השגת זכויות השידור, אלא מי יקלע יותר לטעמו של הצופה.

למעשה, כבר היום אפשר לראות את זה קורה מדי פעם: בשנה שעברה יכלו הצופים לבחור במשחקי מכבי תל-אביב ביורוליג איך הם רוצים לקבל את ארוחת יום חמישי שלהם: באיכות HD עם הצוות אדלשטיין-ארבל, או באיכות צפייה פחות טובה בערוץ 10 עם הצוות רסקין-שלח.