איך הפך מייקל ג'ורדן משחקן נערץ לבעל קבוצה שנוא?

השבתה ב-NBA, שאכלה כמעט חודשיים מהעונה ואיימה לרגע לבלוע את כולה, לא תיחשב לאירוע דרמטי במיוחד בדברי הימים של סכסוכי העבודה בספורט האמריקאי. הסכסוך בין בעלי הקבוצות לארגון השחקנים, שנגמר מעשית לפני שלושה שבועות כשהצדדים סיכמו טנטטיבית על חוזה עבודה קיבוצי חדש, נמשך חמישה חודשים - פחות מההשבתה האחרונה ב-NBA בשנת 1998, שקיצרה את העונה הרגילה מ-82 לחמישים משחקים (העונה כל קבוצה תשחק 66); והרבה פחות מסכסוכי עבודה טראומתיים בענפים אחרים, כמו השביתה בבייסבול ב-1994 שבגללה הוורלד סיריס, סדרת הגמר ומוסד בתרבות האמריקאית, לא התקיים לראשונה מאז 1904; או ההשבתה בהוקי שביטלה לגמרי את עונת 2004/5.

אבל להשבתה האחרונה ב-NBA בכל זאת הייתה תרומה חשובה לסדר היום האמריקאי: היא הציפה שני נושאים, קשורים זה בזה, שניהם מעוררים אותן תגובות בציבור - הדחקה, הכחשה, התעלמות. הנושא הראשון הוא המתח הגזעי שמבעבע מתחת לפני השטח בספורט האמריקאי. במקרה של ההשבתה ב-NBA המתח הגזעי צף כשבראיינט גאמבל, המנחה השחור של התוכנית Real Sports ברשת HBO ואחד מעיתונאי הספורט הבכירים בארצות הברית, כינה את הקומישינר האגדי של הליגה, דיוויד סטרן, "גרסה מודרנית של מפקח על מטעי כותנה" - אנלוגיה ברורה לעידן העבדות באמריקה. שחקני עבר שחורים מפורסמים, כמו מג'יק ג'ונסון וצ'רלס בארקלי, ביטלו את הדברים של גאמבל, אבל הביקורת על סטרן, שעובד בשביל בעלי הקבוצות, פקחה עוד כמה עיניים, שפתאום ראו את המציאות כמו שהיא: הסכסוך הזה הוא בין 430 שחקנים, 84% מהם שחורים, לבין 29 בעלי קבוצות, 28 מהם לבנים, שדורשים מהשחורים לוותר על מיליוני דולרים, כי הקבוצות, לטענתם, מפסידות כסף.

הבעלים ה-29 הוא הנושא השני שהסכסוך ב-NBA הכריח את הציבור האמריקאי לחשוב עליו שוב: מייקל ג'ורדן. ג'ורדן, שקנה את שארלוט בובקאטס לפני שנתיים תמורת 275 מיליון דולרים, התברר בזמן המשא ומתן עם השחקנים כמנהיג מחנה הניצים - בין עשרה ל-14 בעלי קבוצות משווקים קטנים יחסית, שניסו להקטין את החלק של השחקנים בהכנסות של הליגה מ-57% (לפי ההסכם הקודם) ל-47% (ההסכם הסופי קובע חלוקה גמישה, בין 49% ל-51%, בהתאם להכנסות).

הגישה של ג'ורדן הפתיעה רבים כי נראתה להם כמו תפנית של 180 מעלות. לפני 13 שנים, כשג'ורדן היה מראשי מחנה השחקנים בסכסוך עבודה דומה, הוא אמר לבעלים של וושינגטון וויזארדז אז, אייב פולין, "אם אתה לא מצליח להרווח, תמכור את הקבוצה". באותה עונה ג'ורדן הרוויח 33 מיליון דולרים בשיקגו בולס.

הדיסוננס לכאורה בין ג'ורדן השחקן לג'ורדן הבעלים הקים עליו חלקים בתקשורת ובכדורסל האמריקאי. המגזין ספורטס אילוסטרייטד הקדיש את המדור הידוע שלו, The Point After, למאמר די ברוטלי נגד ג'ורדן. העיתונאי השחור ג'ייסון ווייטלוק מרשת פוקס כינה את ג'ורדן Sellout"", וטען שליגה "מלאה בעיקר בגברים אפרו-אמריקאים צעירים, שגדלו כשהם רוצים להיות כמו מייק, וסוף-סוף רואים בדיוק מיהו מייקל ג'ורדן - קמצן, עוקצני, מרושע, אכזרי, רודף בצע, לא אכפתי, לא לויאלי, עבד לשורה התחתונה שלו".

בעקבות התקשורת, שחקנים, אם כי לא מאוד מוכרים, התחילו לבקר את ג'ורדן בפומבי - אקט שהיה בגדר מדע בדיוני עד לא מזמן. סטפן מארברי, חמש שנים קודם לכן כוכב בניו יורק ניקס וכיום כוכב בליגה הסינית, תקף את ג'ורדן שבנה "אימפריה על הגב של האנשים שלנו (שחורים), ואף פעם לא נתן חזרה". פול ג'ורג' מאינדיאנה פייסרס צייץ בטוויטר שג'ורדן "צבוע". ניק יאנג מוושינגטון וויזארדז הכריז שהוא "לא נועל יותר נעלי ג'ורדן".

הליהוק הלא צפוי של ג'ורדן לתפקיד האיש הרע של הספורט האמריקאי מעיד בעיקר על דבר אחד: שאמריקה, אחרי 25 שנים של הדחקה ו/או הכחשה ו/או התעלמות מהצדדים הפחות נעימים של ג'ורדן, לא באמת מכירה אותו. אילו ידעה מי האיש, איך נהיה מי שהוא ומה בדיוק מניע אותו, היא כנראה הייתה מבינה שאין דיסוננס בין ג'ורדן השחקן לג'ורדן הבעלים לג'ורדן הבן אדם; כולם אותו אחד, דנ"א יחיד ומיוחד, שאמנם מיתרגם לתוצאות שונות בתחומים שונים, אבל נשאר נאמן לעצמו בקנאות פונדמנטליסטית, קנאות שהיא סוג של מפה למסלול שעבר אייקון הספורט אולי הגדול בהיסטוריה.

"עשית טעות, Dude"

המסלול של ג'ורדן מתחיל בווילמינגטון, צפון קרוליינה, שם ההורים, האחיות (שתיים) והאחים (שניים) התחרותיים שלו הציתו את מה שהוא מכנה "האש בתוכי. וכשהתקדמתי בקריירה, אנשים הוסיפו עץ לאש הזאת". אחד האנשים הראשונים שזרקו גזע למדורה שהתלקחה הוא לירוי סמית, נער שמאמן קבוצת הכדורסל בתיכון Emsley A. Laney העדיף בסגל על-פני ג'ורדן כשהאחרון היה בן 15.

ג'ורדן הטיס את סמית, אדם שאין לו שום סוג של מערכת יחסים איתו, לטקס הקבלה שלו להיכל התהילה של הכדורסל לפני שנתיים בספרינגפילד, מסצ'וסטס, רק כדי להצביע עליו. אתה מבין", הוא אמר בנאום בפנייה ישירה דווקא למאמן מהתיכון, "עשית טעות, Dude".

הנאום של ג'ורדן בספרינגפילד הוא מסמך מהמם בכנותו. במשך 23 דקות ג'ורדן - האורח המרכזי באירוע חגיגי שמעניק לו, הכדורסלן הגדול בכל הזמנים, את הכבוד האחרון שאפשר להעניק לכדורסלן - בוחר להתחשבן עם כל מי שהעז לפקפק בו, לקרוא עליו תיגר, לחלוק עליו, אפילו לחשוב אחרת ממנו. ג'ורדן מזכיר למאמן שהוא מעריץ, דין סמית המיתולוגי מאוניברסיטת צפון קרוליינה, כי הוא עדיין כועס על הפעם שבה סמית התראיין לספורטס אילוסטרייטד ודיבר על כל החמישייה הפותחת חוץ מג'ורדן. סמית עשה את זה כי ג'ורדן היה שחקן שנה ראשונה בקולג' (פרשמן) באותה עונה, והמדיניות שלו הייתה לגונן על פרשמנים מפרסום, אבל ג'ורדן לא יכול להניח לסיפור כי "הגיע לי להיות באותו ספורטס אילוסטרייטד".

ג'ורדן גם עדיין משוכנע שהגיע לו להיות שחקן השנה בתיכונים בצפון קרוליינה. מי שנבחר לשחקן השנה ב-1981, בחור בשם באז פיטרסון מאשוויל, נעשה חבר לקבוצה והשותף שלו בחדר בקולג'. מאותו רגע, אומר ג'ורדן, פיטרסון "נהיה נקודה על הלוח שלי". עוד נקודות על הלוח של ג'ורדן אכלסו מג'יק ג'ונסון ואייזאה תומאס - שניים מהכוכבים הגדולים ב-NBA בשנות ה-80 שלא אהבו את תשומת הלב שג'ורדן קיבל כבר בשנה הראשונה שלו בליגה וקשרו קשר "להקפיא אותו" (לא למסור לו) במשחק האולסטאר הראשון שלו ב-1985. בנאום, ג'ורדן ממש מודה לג'ונסון ולתומאס על מקור המוטיבציה, ולא חוסך תודה מיריבים אחרים שמקבלים קרדיט על העצים שהם הוסיפו למדורה.

מהאש המשתוללת בתוך ג'ורדן נכוו גם חברים (כביכול) לדרך. קרייג הודג'ס, שחקן ספסל בשיקגו בולס בין 1988 ל-1992, כינה את ג'ורדן "הגנרל", והסביר לעיתונאי סאם סמית שכתב את הספר The Jordan Rules שג'ורדן היה מוריד פקודות, מזיז את השחקנים סביבו ומחוץ לדרכו, וקובע אם להוציא לפועל תרגילים שהמאמן קרא. התפקיד של השחקנים היה לבצע את הפקודות שלו - ולפי ג'ורדן הם לא הצטיינו בו.

מי שסבל במיוחד מג'ורדן היה ביל קרטרייט, סנטר שהגיע לשיקגו בעסקה עם הניו יורק ניקס תמורת צ'רלס אוקלי, מי שהיה חברו הטוב של ג'ורדן בקבוצה ובעולם הכדורסל בכלל. ג'ורדן כינה את קרטרייט, שהתיק הרפואי שלו לא היה דק, Medical Bill, והורה לשחקנים לא למסור לו ברגעים מכריעים במשחקים אפילו אם המאמן ביקש שהכדור יגיע אליו. באימונים ג'ורדן היה מוסר לקרטרייט מסירות קשות לתפיסה, כדי שקרטרייט יאבד כדורים ויוכיח את הנקודה שלו: הארגון עשה עסקה רעה.

ג'ורדן, ליברטריאני במהותו, לא מאוד מחשיב ארגונים; מבחינתו, השיקגו בולס כארגון היה פחות שותף ויותר מכשול שהוא צריך לעבור. ג'ורדן ערער בכל הזדמנות אפשרית על כל החלטה של הג'נרל מנג'ר, ג'רי קראוס, והיה מכנה אותו בפומבי Crumbs (פירורים), בגלל המשקל העודף שקראוס סחב. כשקראוס ביקש מג'ורדן להתקשר לטוני קוקוץ' ולשכנע אותו לבוא לשיקגו, ג'ורדן אמר לו "אני לא מדבר יוגוסלבית".

הקונפליקט בין ג'ורדן לקראוס אמנם היה קיצוני, אבל ג'ורדן התנגח לא פעם גם עם הבעלים של הבולס, ג'רי ריינסדורף, ולא באמת השתנה גם כששיקגו התחילה לזכות באליפויות בתחילת שנות ה-90. בנאום בהיכל התהילה ג'ורדן נזכר במשחק שבו הבולס פיגרו בשלבים המאוחרים והוא קלע משהו כמו 25 נקודות ברבע האחרון והבטיח לבד את הניצחון. ואז עוזר המאמן טקס ווינטר, האיש שהמציא את "התקפת המשולש" המפורסמת, אמר לו בירידה מהמגרש, "אתה יודע, אין i ב-team". נכון, אמר ג'ורדן, "אבל יש i ב-win".

לא יודע להפסיד

ג'ורדן, שיחגוג 49 בפברואר, אוהב לנצח ושונא להפסיד באותה מידה. הסיטואציה לא כל-כך חשובה: זה יכול להיות משחק כדורסל, עימות בענייני עסקים, הימור ילדותי - ידו של ג'ורדן חייבת להיות על העליונה. בשנות ה-80, לפני שכל הקבוצות ב-NBA רכשו מטוסים פרטיים בשביל משחקי חוץ, שחקני שיקגו חיכו לכבודה שלהם בפורטלנד. לג'ורדן הייתה הצעה לחבריו לקבוצה: "אני מתערב שהמזוודות שלי יצאו ראשונות", הוא אמר, והציע יחס הימורים מפתה. השחקנים קפצו על ההצעה, המזוודות הראשונות שהופיעו על המסוע היו של ג'ורדן, והוא אסף בהנאה כמה מאות דולרים מכולם. אף אחד לא ידע, כמובן, שג'ורדן שיחד מראש את העובד האחראי על הכבודה בשדה התעופה.

בכלל, סיפורים על ההימורים של ג'ורדן יש כמו חול על שפת הים. בספר When Nothing Else Matters, שמספר את סיפור הקאמבק השני של ג'ורדן (בוושינגטון וויזארדז בשנת 2001), העיתונאי מייקל ליהי מתאר איך ג'ורדן הפסיד חצי מיליון דולרים בלילה של בלאק ג'ק בקזינו בקונטיקט, ובסופו של דבר החזיר לעצמו את הכסף בשעות הקטנות של הבוקר, כשהוא משחק שתי ידיים (של קלפים) בו זמנית ובמקביל רודה בדילר.

ג'ורדן לא הגביל את ההימורים לקזינו. אחרי אחד האימונים בוושינגטון, קוואמי בראון - ילד בן 18 שג'ורדן, בתפקידו כנשיא לענייני כדורסל, גייס לקבוצה - ביקש להצטרף למשחק קלפים שג'ורדן ארגן בין השחקנים. ג'ורדן הבהיר מיד את החוקים: "אתה חייב להביא את הכסף שלך. אין להיות חייב. אתה מביא כסף". עוזר המאמן ג'וני באך, שהיה עם ג'ורדן גם בשיקגו, שמע את השיחה והזהיר את בראון: "קוואמי, יש כמה דברים שלא עושים בחיים, ואחד מהם הוא לשחק קלפים עם מייקל ג'ורדן".

לשחק גולף עם ג'ורדן, לעומת זאת, זה סיכון פחות גדול. לא שג'ורדן גרוע בגולף - להפך; אבל בגולף יותר קשה (בגלל משך המשחק והאלמנט הפיזי) להחזיר את הכסף שאיבדת בהימורים, וג'ורדן לא משחק גולף בלי להמר. בספר על ההתמכרות של ג'ורדן להימורים שפרסם ריצ'רד אסקווינס, איש עסקים מסן דייגו, הוא טען שג'ורדן הפסיד לו יותר מ-1.3 מיליון דולרים בהימורים על גולף בתקופה של עשרה ימים ב-1991 - והיו לו צ'קים כהוכחות. צ'קים של ג'ורדן נמצאו גם אצל ג'יימס "סלים" בולר - עבריין סמים שנשפט על הלבנת כספים והרוויח מג'ורדן 57 אלף דולרים בסוף שבוע של הימורים; וגם בחקירת משטרה על מותו של אדם בשם אדי דו - בעל עסק לשחרור בערבות שהחזיק שלושה צ'קים בסכום כולל של 108 אלף מג'ורדן.

ב-23 ביולי 1993 ג'יימס ג'ורדן, אביו של מייקל והאיש הכי קרוב אליו, נרצח בזמן שעצר בתחנת מנוחה על כביש מהיר בלמברטון, צפון קרוליינה. הרצח של אביו (שהתברר אחרי כמה חודשים כשוד של שני נערים שנשפטו למאסרי עולם) והגילויים על היקפי הזמן והכסף שהוא מכלה בהימורים, לפעמים עם אנשים מהעולם התחתון, הולידו את תיאוריית הקונספירציה הכי מפורסמת בקשר לג'ורדן. לפי התיאוריה, הפרישה הראשונה של ג'ורדן, באוקטובר 1993 אחרי שלוש אליפויות רצופות, לא הייתה מרצון; ג'ורדן למעשה הופרש בגלל בעיית ההימורים שלו ובשל החשש של הקומישינר סטרן משערורייה אפוקליפטית שתחסל את ה-NBA; נאמר לו - כחלק מאיזושהי קנוניה, שאולי כן ואולי לא כללה גם את נייקי - להתרחק מכדורסל לתקופה שתידרש לו, ולפתור את הבעיה שלו לפני שהוא חוזר.

האמת היא שלג'ורדן "אין בעיית הימורים", אמר אביו זמן קצר לפני שנרצח, "יש לו בעיית תחרותיות". בעיית התחרותיות של ג'ורדן בחזרתו השנייה מפרישה, בגיל 39, קיבלה זרקור יומרני במיוחד: כשחקן וכנשיא וושינגטון וויזארדז בו בזמן. חוקי ה-NBA אמנם חייבו את ג'ורדן למכור את החלק שלו בוושינגטון (הוא רכש 10% מהמועדון בשנת 2000), אבל הוא התעקש להישאר הסמכות המקצועית העליונה בארגון גם על המגרש. הניסוי הזה יצר סיטואציה אבסורדית; ג'ורדן היה הבוס של המאמן שלו דאג קולינס.

הצרות התחילו כבר במחנה האימונים לפני פתיחת העונה: ג'ורדן סבל מדלקת כרונית בברך (שרדפה אותו כל העונה), סירב להישמע לרופאים ולהאט את הקצב, והורה לקולינס לשקר לתקשורת - שהתנחלה סביב אולם האימונים של וושינגטון בגללו - ולומר שמצבו מצוין ושהכול מתקדם לפי התוכנית. בפועל, רוב התוכניות של ג'ורדן בוושינגטון נכשלו. בשנת 2001 היה לו ביד משהו שכל מנהל ב-NBA רוצה: הבחירה הראשונה בדראפט. ג'ורדן בחר באותו קוואמי בראון, סנטר שרק סיים תיכון. שחקנים שמגיעים מהתיכון ל-NBA צריכים לפחות שנה כדי לפתח גוף מספיק חזק להתחרות באתלטים בליגה, ולפחות שנתיים-שלוש כדי לפתח את הכדורסל שלהם לרמה המתאימה.

בראון, סנטר סופר אתלטי, היה בעל פוטנציאל פיזי אדיר, אבל לג'ורדן, שחזר לשחק באותה שנה, לא הייתה הסבלנות, ומהר מאוד הוא התחיל לשבור את רוחו של בראון, כותב מייקל ליהי בספר When Nothing Else Matters. ג'ורדן עבד לפי נוסחה: בשנים הראשונות של סקוטי פיפן בשיקגו הוא ירד לחייו, ובסופו של דבר פיפן הבין את הדרישות והתגלה כמספר שתיים אולי הטוב בהיסטוריה. רק שפיפן היה בן 22 כשג'ורדן נטפל אליו, וגם כך נדרשו משהו כמו ארבע שנים כדי שהוא יעמוד בסטנדרטים. בראון היה ילד בן 18 שחיפש דמות אב. הוא לא היה מוכן לאכזריות של ג'ורדן.

מיליארד דולרים בשנה לנייקי

הרומן של ג'ורדן עם וושינגטון הסתיים בכישלון חרוץ ובפיטורים ב-2003, אולם הכתם לא דבק בג'ורדן ולא השפיע על תדמיתו או על עסקיו. רק ב-2006, אחרי 13 שנים במקום הראשון, הוא ירד למקום השני בסקר השנתי של חברת Harris Interactive, שמדרג את הספורטאים האהובים ביותר בארצות הברית.

הציון של ג'ורדן השנה במבחן ה- N-Scoreשל E-Poll Market Research ושל נילסן, שבודק את "היעילות המותגית" של אישים מתחום הספורט על סמך מדגם מייצג של 1,100 איש, היה 682 - כמעט 300 נקודות יותר מכל דמות אחרת. 93% מהאוכלוסייה בארצות הברית אוהבת את ג'ורדן, לעומת 49% למשל שלא אוהבים את לברון ג'יימס. נתח השוק של המותג אייר-ג'ורדן (שבו חתומים כמה מהכוכבים הגדולים ב-NBA, כמו דוויין ווייד, כרמלו אנתוני וכריס פול) בשוק נעלי הכדורסל בארצות הברית הוא 71%; שאר קווי הנעליים של נייקי מגיעים יחד לנתח שוק של 22%, בזמן שאדידס וריבוק מגיעות ל-3% ול-2% בהתאמה.

במונחים היסטוריים, במיוחד של ההיסטוריה הגזעית באמריקה, ג'ורדן הוא דמות משמעותית כי הוא היה השחור הראשון שאמריקה התאגידית קיבלה כפנים של מוצרים שגם, ולפעמים בעיקר, אמריקה הלבנה קונה. היום קל לשכוח את זה, אבל ג'ורדן היה אחת הסיבות המרכזיות לניצחון של נייקי על ריבוק בקרב הנעליים הגלובלי בשנות ה-80. ב-1986 נתח השוק של ריבוק בארצות הברית היה 31.3% לעומת 20.7% של נייקי. ארבע שנים אחר כך, הרבה בגלל הפופולריות של ג'ורדן, נייקי חזרה להוביל על ריבוק, ומאז רק הגדילה את הפער.

כשזה מגיע לכסף, לג'ורדן חשוב שאף אחד לא ירוויח בזכותו בלי לפצות אותו בהתאם. ג'ורדן חתם ב-1984 על חוזה לחמש שנים עם נייקי תמורת 2.5 מיליון דולרים לשנה, ושקל, לאור ההצלחה הפנומנלית של נעלי אייר ג'ורדן, לפתוח עם שני עובדי נייקי לשעבר פירמת נעליים חדשה. בפגישה המכריעה בין ג'ורדן לפיל נייט, המייסד של נייקי והיו"ר שלה, מתאר דיוויד הלברסטם בספר Playing for Keeps, ג'ורדן גרם לנייט לחכות כמה שעות לפני שהוא הגיע במצב רוח עוין. הוא כעס בעיקר על החלק הקטן שלו בהכנסות ההולכות וגדלות של אייר ג'ורדן. בסוף אותה פגישה ג'ורדן יצא עם שורה תחתונה של 20 מיליון דולרים בשנה מנייקי.

כיום המותג אייר ג'ורדן מכניס לנייקי יותר ממיליארד דולרים לשנה. ג'ורדן עצמו הכניס השנה, לפי פורבס, 60 מיליון דולרים - רובם הגיעו מנייקי והשאר מחוזי חסות עם גייטורייד, חברת האופנה Hanes, חברת מזכרות הספורט (בעיקר קלפים) Upper Deck, יצרנית משחקי הווידיאו 2K Sports ופירמת הבשמים Five Star Fragrances. אפילו בימי השיא שלו כשחקן ג'ורדן הרוויח פחות (50 מיליון דולרים בשנה) מפרסום.

מחפש דרך מילוט

אבל פרסום וכסף אף פעם לא סיפקו את האש בתוך ג'ורדן. ג'ורדן זקוק לתחרות וצריך להוכיח ולנצח. אחרי הטראומה בוושינגטון הוא החליט שאם הוא יחזור ל-NBA, זה יהיה בתור בעלים של קבוצה, עם אחזקת רוב במניות. ב-2003 הוא עמד בראש קבוצת רכישה שניסתה לקנות את מילווקי באקס. שלוש שנים אחר כך הוא נענה להפצרות של רוברט ג'ונסון, איש העסקים השחור הכי עשיר בארצות הברית, שייסד את רשת הכבלים Black Entertainment Television, להצטרף כשותף קטן בשארלוט בובקאטס ולשמש נשיא לענייני כדורסל. ג'ורדן שמח להיות קשור שוב לצפון קרוליינה, שאותה הוא מחשיב לבית על אף שרוב השנה הוא מתגורר בשיקגו, אבל הקפיד להישאר מאחורי הקלעים בזמן שג'ונסון היה הבעלים. בשנת 2010 ג'ונסון, שהפסיד 100 מיליון דולרים בשבע שנים בשארלוט, החליט למכור. ג'ורדן שילם 175 מיליון דולרים על 80% מהמניות (ג'ונסון שילם 300 מיליון ב-2003), והתחייב להשקיע עוד 100 מיליון בקבוצה.

מהרגע שבו ג'ורדן נעשה בעל הבית בשארלוט, קבוצה משוק קטן שאין לה המשאבים של קבוצות כמו לוס אנג'לס לייקרס, בוסטון סלטיקס ושיקגו בולס, הוא מחפש דרך להימלט מהגורל של רוב הקבוצות משווקים קטנים. כדי לעשות את זה, הוא צריך להרכיב קבוצה שתתמודד על האליפות. כדי להרכיב קבוצה שתתמודד על האליפות הוא צריך קודם כול להתאזן כלכלית - הבובקאטס הפסידו 20 מיליון דולרים בעונה שעברה. כדי להתאזן כלכלית הוא צריך לשלם פחות לשחקנים - ולכן העמדה האולטרה ניצית שלו בזמן ההשבתה.

המטרה הבאה של ג'ורדן היא להקים קואליציה בעד חלוקת הכנסות שווה בין הקבוצות, בדומה למודל שקיים בפוטבול, כדי לאזן לגמרי את תנאי הפתיחה בליגה; כי רק כך, הוא מאמין, לשארלוט יהיה סיכוי אמיתי. בעלי הקבוצות הגדולות מתנגדים באופן טבעי למהלך, שספק אם הוא יכול להצליח. אבל ג'ורדן לא יוותר. הוא לא יכול, הוא מייקל ג'ורדן.