אפרת גוש: "לא מבינה איך צה"ל מאפשר הדרת נשים"

אפרת גוש בריאיון חסר מעצורים ל"ליידי גלובס" ■ "אני שותה וודקה לפני הופעות; רוצה שכולם יאהבו אותי" ■ "הייתי בכל ההפגנות במחאה החברתית; אנשים משלמים כאן המון מסים ולא מקבלים תמורה, לא גומרים את החודש"

אפשר לנשום לרווחה. בערב שבו נפגשנו ברוסטיקו, אפרת גוש חגגה יום הולדת 28, וקללת גיל 27 שמאיימת על כל מוזיקאי שהקריירה שלו בנסיקה, חלפה עברה לה. "איימי ווינהאוס הייתה אחרונה ברשימה. גם ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס, והיו עוד", מונה גוש, "אני מאושרת שזה מאחוריי".

ליאור שור, "החברה הכי טובה שלי", שמצטרפת לסעודה, מגישה לה מתנה. נשיקה וחיבוק. בעדינות גוש קורעת את העטיפה, "וואו, איזה יופי! איך ניחשת?", היא מתרגשת, ומנסה במהירות את מפוחית הפה שזה עתה קיבלה. כל זה קורה עוד לפני המשקה הראשון. גוש שומרת את האלכוהול לערב המאוחר, כשתצא לחגוג עם בן זוגה הטרי יוסי מרשק.

גם אנחנו, כמו כל יושבי המסעדה, סוקרים את גוש בחמדה גדולה. השמלה האפורה הנכונה, הגרביונים מאחזי העיניים, שנראים לרגע כמו ביריות, וסרט הקטיפה הגדול שעל הראש. היא נראית כמו אריזת מתנה, שבא לפרום ולהציץ מה יש בתוכה.

- נוח לך עם המקום שתפסת כאייקון אופנה?

"לא כיוונתי לשם. מאז ומתמיד אהבתי להתלבש אחרת, בתיכון קראו לי פריקית, ואפילו הציקו לי על הלבוש. אני אוהבת את החופש שיש באופנה, ולא משקיעה בזה כמו שנדמה. הסרט שעל הראש? מקרן וולף, הגרביונים מטופ-שופ, והשמלה של מעצבת צעירה בשם אודליה. אני קונה מהר, לא בהכרח מותגים, וגם מתלבשת מהר. זה לא שאני עומדת מול הראי ומחליפה עשרות פריטים עד שאני מוכנה. בדרך כלל אני לובשת את הדבר הראשון (מקסימום את השני) שאני שולפת".

- ובכל זאת, לצד ההצלחה המוזיקלית, את תמיד נכנסת לרשימה של קובעי הטעם באופנה.

"אני אוהבת אופנה. בעיניי זוהי עוד יצירת אמנות. אני מגדירה את עצמי דרך אופנה, אבל חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא שאלה של כסף. הכי מעניין אותי לגלות מעצבות ישראליות צעירות, שעוד לא צברו מוניטין. יש לי מעט מאוד פרטי מותגים, בעיקר מיו מיו. הסגנון שלי הוא אקלקטי, ואני מתחברת לדברים תקופתיים, שנות ה-40 וה-50, ומכאן החיבה שלי לווינטג'".

מורדת

גוש מנהלת כבר כמה שנים קריירה מצליחה לצד חיים סוערים ולא קונבנציונליים. כמו בשירים שלה, גם במציאות היא לא בורחת מהרגש, לא נמצאת איפה שלא נוח לה, ובוחרת בדיוק במה שהיא רוצה. בגיל 16 נטשה את הלימודים בתיכון ועברה ללמוד בבית הספר למוזיקה 'רימון'. גם שם לא סיימה את הלימודים ועברה לחיות תקופה קצרה באמסטרדם. לאחר שחזרה התאהבה וניהלה במשך שנתיים זוגיות מתוקשרת עם המפיק המוזיקלי חיים שמש, שמבוגר ממנה ב-25 שנה.

מי שהפציעה לראשונה ב-2002 כזמרת הליווי של יוני בלוך, שבתה לבבות עם אלבום הסולו שלה שלוש שנים מאוחר יותר. בסיבוב ההופעות כבר אירחה על הבמה אמנים ותיקים כמו ערן צור ויהלי סובול. באלבום השני, שיתוף פעולה עם אסף אמדורסקי הוליד בין היתר את השיר "לראות את האור". אלבומה השלישי, שכלל שישה שירים בלבד, זיכה אותה בתואר 'זמרת השנה'. שבעה קליפים שונים, ב-24 שעות בלבד צילמה גוש לשיר "אה אה אה" - השיר המוביל באלבום - ועולים מהם כל הניגודים שמתקיימים בה. הביישנות וגם ההתרסה, השקט שמחפש הרפתקנות, גולמיות לצד ליטוש. "זו הייתה חוויה עצומה לעבוד על הקליפים - אני מרגישה טוב כשהכול מסביב פשוט ולא מקולקל".

היום היא שקועה בכתיבת האלבום הרביעי, עניין לא קל אחרי ההצלחה המטאורית של האחרון. "רק עכשיו אני מתחילה לצבור ביטחון עצמי בכתיבה. יש לי כבוד עצום למילים, ולקח לי זמן להבין שאני יכולה לכתוב אותן ולעמוד מאחוריהן. באלבום הראשון והשני הייתי צריכה להסתתר מאחורי מילים של אחרים".

- ראיתי אותך על הבמה, שרועה בשמלת פאייטים על הפסנתר של שלומי שבן, מניפה רגל נאה עם עקב סטילטו אדום. לא ממש נחבאת אל הכלים.

"הבמה היא זכוכית מגדלת של מי שאתה בתור בנאדם. השתחררתי. אני לא מתביישת במיניות שלי. אני אישה, ושלמה עם כל מה שכרוך בזה, והתכונות הללו מועצמות מאוד כשאני על הבמה".

- המיניות היא נשק?

"לכולנו יש צורך להיות נאהבים ונחשקים. אני לא מבינה למה לגבר מותר ללכת לבר ולפלרטט עם כל מה שמסביב, ואם אני הולכת לבר הקבוע שלי, מדברים על זה כי אני מפורסמת. אני מסרבת לקבל את התכתיבים האלה שלבנים מותר לפלרטט ולבנות לא".

- מה מביא אותך לשחרור על הבמה?

"לפני שאני עולה אני שותה וודקה. בדרך כלל אני לא נוגעת באלכוהול, ורק לפני הופעה זה משחרר אותי. נראה לי שהמקום הכי משחרר הוא בסופו של דבר הידיעה שאני לא חייבת להיות מושלמת, שאני יכולה להביא ולחשוף את הסודות, את החולשות ואת האהבות".

- איך חיה זמרת עם קול פתייני, שלא מהסס לגנוח, עם תופעת הדרת שירת נשים שהולכת ותופסת אחיזה?

"שוב גייסו את התורה, עם 'קול באישה ערווה'. אין לי בעיה עם זה שאיש באמונתו יחיה, ואני עצמי חיה בשלום עם זה שיש קהלים שלמים שאף פעם לא יקשיבו למוזיקה שלי. אבל אני לא מבינה איך צה"ל נותן לגיטימציה לתופעות כאלה. זה חמור בעיניי, כי הצבא הוא גוף של המדינה ואסור שהוא ישתף פעולה עם הדרת נשים".

- ונשים שהולכות על פרובוקציה בהופעות שלהן קצת משחקות לידי הטענה הסהרורית הזאת, לא?

"זה כמו שתגידי שאישה שלובשת בגדים צמודים מזמינה אונס או הטרדה מינית. שירה וקול הם לא פעם עניין יצרי, אבל צריך לדעת להפריד בין הדברים. מי שקול אישה מאיים עליו - שלא יבוא, שלא יקשיב".

אין אוטוריטה

השף חגי לרר ניגש לבדוק מה קורה. יחד איתו מגיעות מנות ביניים - פרפדלה עם שינקן וגרידת לימון (ציון 8.5), לצד מנה מתפריט הפסטיבל שיתקיים החודש במסעדה - פילה דניס על כרוב ניצנים ברוטב שמנת ושקדים, וריזוטו פטריות.

השיחה נשאבת, כמו בחודשים האחרונים, למחאה החברתית. "כבר בערב השני של המחאה ברוטשילד התייצבתי, ואפילו הופעתי. קשה לומר שאני מהגרעין הקשה, מהמארגנים, אבל הייתי בכל ההפגנות. הרגשתי שכולנו בסירה אחת. אני עובדת קשה, ויש תקופות שאני מופיעה כל יום, וזה תובעני. אבל אני אוהבת את זה, ובסופו של דבר אני מתפרנסת בסדר".

- משהו מכל התכנים שהוצפו בימי מחאת הקיץ יחלחל לדיסק שאת עובדת עליו?

"זה בעיקר משפיע עליי בתור בנאדם. אני לא איזו כלכלנית דגולה, אבל אני מרגישה שכל עניין הריכוזיות במשק הוא בעייתי מאוד. אנשים משלמים כאן המון מסים, ולא מקבלים תמורה. אני באה מבית של מעמד הביניים, ומכירה המון סטודנטים ואנשים שעובדים קשה ולא מצליחים לגמור את החודש".

*** הראיון המלא - במגזין "ליידי גלובס"