"הישראלים החדשים"? דבר עוד לא קרה

אם הישראלים החדשים רוצים להמשיך ולהיות ראויים לתואר המכובד והמכבד הזה, הם חייבים קודם כל להבין שזה תלוי רק בהם, רק בנו. הם חייבים להוכיח שהם הפוכים מהישראלים "הישנים", שמתעייפים מהר, שנכנעים לכל ספין ולכל מניפולציה, שמעדיפים להמשיך לשבת בבית ולראות טלוויזיה במקום לצאת לרחובות ולהפגין.

לבחור ב"ישראלים החדשים" לרשימת אנשי השנה זה כמו לבחור את כדורגלן העונה אחרי מחצית ראשונה מוצלחת במחזור הראשון. מי שקורא את מדורי הספורט יודע שזה בדרך כלל מוביל לפיאסקו, פציעה במחזור השלישי או היעלמות הדרגתית אל ירכתי ספסל המחליפים. רוצה לומר: העונה רק התחילה. בואו נחכה עם השבחים.

הרי מה בעצם עשו הישראלים חדשים? הם כמעט ולא עשו דבר מלבד להכיר שיש בעיה. זה לא דבר קטן, נכון, אבל גם לא דבר גדול במיוחד, בינינו. הרי אדם צריך היה להיות עיוור, חירש או שוטה כדי לא להבחין במה שקרה בישראל בשנים האחרונות. הכתובת הייתה על הקיר, היא הופיעה בכל העיתונים, בכל דוחות העוני של הלמ"ס ובדוחות בעלי השכר הגבוה במשק, בכל עמלת שורה, בכל חשבון ששולם בסופר ובכל ביקור בתחנת הדלק. הכתובת הופיעה בכל הפרטה, בכל הסדר חוב, בכל עסקת בעלי עניין, בכל התייעלות. בכל פעם שאחד הטייקונים נישק את כפות ידיו של אחד האדמו"רים, ישראלי חדש אחד נדפק.

זה נמשך שנים ואף אחד לא פצה פה וצפצף. השוק הלך ונהיה חופשי יותר ויותר ואנחנו הלכנו והפכנו להיות חופשיים פחות ופחות. הפערים הפכו לבלתי נסבלים, הסאה הלכה וגדשה את כוס התמרורים, אבל כל אחד מאתנו בלע את חלקו בשתיקה, חרק שיניים, שינס מותניים ועצם עיניים. מדי פעם הבליח הזעם לרגע קצר, ונמוג במהירות, כלא היה. רגע אחד כזה אירע במאי 2008, כשהקהל של הפילהרמונית קרא בוז לנוחי דנקנר ולקבוצת אי.די.בי. תגובת החברה הייתה: "מדובר בפרחחים". הגדיל לעשות צבי זיו, אז מנכ"ל בנק הפועלים, שטען כי מדובר ב"הפגנה של בורות, שנאה וקנאה".

השיטה של לקלל את הציבור הרחב, לזלזל בו ולאיים עליו בהפסקת התרומות או בירידה מהארץ, חזרה על עצמה שוב ושוב בשנים האחרונות, ואנחנו שתקנו ובלענו. שתקנו גם כשהתברר שכל התרומות האלה הן כלום לעומת הכסף שלא הועבר לקופת המדינה בתשלומי מסים. סיפרו לנו שהכלכלה צומחת וצומחת, אבל אנחנו רק המשכנו לנבול בשקט, כל אחד בפינה שלו, בעוד הם ממשיכים ומשחקים בבורסה עם הפנסיות שלנו ומהמרים עם החסכונות שלנו על שוק הנדל"ן במזרח אירופה או בלאס וגאס. הם צמחו, אנחנו נשחקנו. הם היטיבו עם העשירים והתעמרו בעניים. זה הסיפור כולו על רגל אחת.

הרמנו את מכסה המנוע

בקיץ 2011 קרה משהו. הציבור התעורר לרגע, התחיל לדבר, להקשיב, הלך להפגנות, זעק שהוא דורש צדק חברתי ואפילו קנה גבינה של טרה במקום של תנובה. הרמנו את מכסה המנוע של המכונה הכלכלית שלנו וראינו שכמעט ואין מקום בו אנחנו לא נדפקים. זה קרה כי הדיסוננס הפך להיות בוטה מדי, חזק מדי. הוא הפך למשהו שכבר אי אפשר להדחיק. הפיל הלבן שבאמצע החדר הפך פשוט גדול מדי מכדי להתעלם ממנו. בישראל ובעולם קמו האזרחים/צרכנים ואמרו די. עד כאן.

בתמורה קיבל הציבור הישראלי את הכינוי "הישראלים החדשים", כמה ועדות - חלקן חיוביות עד למאוד, חלקן עדיין לא ברור - וראש של מנכ"לית. האם הוא יסתפק בזה? ימים יגידו. אם כן, תהיה זו בושה וכלימה. הרי, בינינו, דבר עוד לא קרה. המחירים ממשיכים לעלות וחוסר הצדק ממשיך להיראות ולהיעשות.

אני ממעיט בכוונה בערך של כל מה שקרה, כי מנוחה על זרי הדפנה היא הדבר הגרוע ביותר. אם נסתפק בניצחונות הקטנים שהשגנו עד כה לא עשינו כלום. הדבר אמור במיוחד כלפי מה שמוגדר כניצחון הגדול ביותר של המחאה עד עכשיו: שינוי השיח, או "השיח החדש" (שמתם לב שהכול נורא חדש?).

אז בואו נדבר רגע על השיח החדש של הישראלים החדשים. אני לא ממעיט בערכו, כמובן. הצעד הראשון לכל שינוי הוא התודעה. ובכל זאת, מה בעצם יש בו, בשיח החדש הזה? האם הוא באמת שינה משהו? הרי רק לפני חודשיים התגאה השיח בכך שהוא לא מקפל את הדגל החברתי בפני סדר היום הביטחוני. אז היה מדובר על פיגוע בדרום ועל ירי טילים. שום דבר שמסכן באמת את קיומה של מדינת ישראל.

חודשיים אחר כך, ועל השולחן כבר מונחת האופציה לתקיפה באיראן. אז איפה השיח החדש הזה עכשיו? ואגב, אחוזי התמיכה במתקפה כזו עומדים נכון לתחילת נובמבר על 41 אחוזים. מעניין יהיה לבדוק את ההתאמה בין התומכים בתקיפה לבין התומכים במחאה. הישראלי החדש, אם כן, הוא בעד צדק חברתי ומלחמה כוללת. האם רק אני רואה פה את הסתירה הבלתי אפשרית? האם הישראלי החדש הוא בדיוק אותו הדבר כמו הישראלי הישן, אחד כזה שרק הולך אחרי הרוב? שרק מחפש קצת אקשן?

ואיפה הישראלי החדש והשיח החדש עומדים בעוד סוגיה מובהקת של צדק חברתי, ואני מדבר על זכויות האישה, ובמיוחד האישה החרדית. מה החוכמה לזעוק צדק חברתי בעוד האישה החרדית נדחקת למושבים האחוריים של האוטובוס? בגלל שהיא חרדית לא מגיע לה צדק? הייתי מכסה בנשיקות (מטאפוריות) את נעליו של הישראלי החדש והישראלית החדשה אם היו מתכבדים אלה, נוסעים לירושלים, עולים על אחד האוטובוסים ה"כשרים" ומתיישבים איפה שהם רוצים. אני לא יכול להיות חופשי כשבמרחק של שעה ממני מפלים אישה רק בגלל שהיא אישה.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא בא בטענות לשיח החדש או מזלזל בו. נהפוך הוא. זה הדבר האחרון שהשיח הזה צריך. השיח החדש הזה - החברתי, המכיל, הסולידרי, הזועם, המסרב להשלים - הוא דבר שכל כך מנוגד לכיוון אליו הלך והולך השיח הישראלי בשנים האחרונות, שחייבים להגן עליו מכל משמר. הוא כמו ניסיון לטעת סחלב עדין באמצע צונאמי. חייבים לשמור עליו, להמשיך ולדבר עליו ולדבר בו, עד שהוא ייקלט ויכה שורשים באדמה הישראלית שהתרגלה לבוז לחלש.

לא זמן טוב לאנינות

אם הישראלים החדשים רוצים להיות ראויים לתואר המכובד הזה הם צריכים להמשיך ללכת, להמשיך לדבר בשיח החדש ולא לוותר. אם הישראלים החדשים רוצים להמשיך ולהיות ראויים לתואר המכובד והמכבד הזה, הם חייבים קודם כל להבין שזה תלוי רק בהם, רק בנו. הם חייבים להוכיח שהם הפוכים מהישראלים "הישנים", שמתעייפים מהר, שנכנעים לכל ספין ולכל מניפולציה, שמעדיפים להמשיך לשבת בבית ולראות טלוויזיה במקום לצאת לרחובות ולהפגין. הם חייבים להבין שזה לא זמן טוב לאנינות טעם ולפינוק.

שמעתי את זה לא מעט פעמים במהלך המחאה הזו: ההוא מסתייג מהסגנון, זה מסתייג מהמנהיגים, ההוא מסתייג מהצעקות וזאת מסתייגת מהיחס למשטרה. כל אחד רוצה מחאה בוטיק. מצטער לבשר לכם, חברות וחברים, אבל זה לא הולך ככה. גם אני לא מת על כל דרישה, שלם לגמרי עם כל שלט וחי בשלום עם כל התבטאות, אז מה? מה עדיף, להמשיך את מה שהיה? מה עדיף שנאמר לילדינו: סליחה, ילדים, אבל השוק החופשי ממשיך להשתולל כי אמא ואבא לא אהבו את איך שמנהיגי המחאה דיברו על טרכטנברג, זה היה לא מנומס?

אז תסלחו לי אם אקבע שהישראלים החדשים הם עדיין לא הישראלים החדשים. הם רק צעד אחד בכיוון, הם רק רמז לכל מה שיכול להיות פה.