שינוי תודעתי

א. 2012 בפתח, ואם יש משהו אחד שאנחנו יודעים על השנה הנכנסת, זה שהיא לא הולכת להיות קלה. אנחנו נכנסים אליה קצת כמו למוסך או לרופא שיניים; יודעים שנידפק, יודעים שזה יכאב, אבל אין הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות בנדון.

אני מבקש סליחה מהמוסכניק ומרופא השיניים שנגררו אל הדוגמה הזו על לא עוול בכפם. אין בכך כדי לרמז דבר וחצי דבר על שני המקצועות הנהדרים האלה ועל העוסקים בהם, אנשים שעל אי בודד יכולים להביא הרבה יותר תועלת מאלף עיתונאים. מה גם שלי אישית אין אוטו, והשיניים שלי בסדר, אז מה אני מתלונן ובכלל, כולנו הרי באותה הסירה, וכשהגשם יורד - הוא יורד על כולם.

אבל נחזור לנושא. 2012 בפתח, ונדמה שאין צורך או טעם למנות שוב את הקשיים והמהמורות העומדים בפנינו בכל החזיתות. בגלל זה גם נוותר היום על התחזיות הקודרות. שהרי תחזיות כאלה 'תה מדפדף בכל ז'ורנל, אם לנקוט פרפראזה על מאיר אריאל.

וחוץ מזה, אנחנו הרי אנשים בוגרים, שמבינים טוב מאוד מול מה אנחנו עומדים. מסביב, הרי, כבר הומה הסער, מה זה הומה, ומה יש לדבר כל-כך הרבה. אני תמיד אמרתי, עוד כשזה לא היה פופולרי: כשאתה באוגוסט, בצהריים, במדבר סהרה - הדבר האחרון שאתה צריך לידך זה חזאי.

ב. ובכל זאת, ולמרות הכול, הרי שגם אין שום צורך, ובוודאי שאין שום טעם, להיכנס למרה שחורה. שמח ועצוב אותו כסף, כמו שאמר לי פעם מישהו. את 2012 אפשר לקבל גם כמו אלה שמכוונים נהג משאית הנוסעת לאחור. דמיינו אותה מגיעה אלינו, כבדה וגדולה, נסו לשמוע באוזני רוחכם את הצפצוף המחריש של הרוורס, טו טו טו טו. עכשיו תעשו לה סימן עם הידיים ותגידו לנהג של השנה: כנס, כנס, יש'ך עוד, עוד, כנס. מי שרוצה, יכול להיות גם הנהג בדוגמה - גם ממנו אפשר ללמוד משהו: איך הוא סומך בצורה עיוורת על חברו.

בקיצור, אפשר גם לנסות ולחשוב קצת אחרת על 2012, משהו שלא יכלול תרחישים פסימיים צפויים מדי, או לפחות לא רק אותם. הרי אין לך כוח שאין לו כוח נגד, ומה שעולה תמיד יורד ולהפך וכל זה. החוק השלישי של ניוטון הרי אומר שגוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחר - ייתקל בכוח השווה בעוצמתו, אך מנוגד בכיוונו.

אני מסתובב ברחובות העיר שלי, תל-אביב, ויש לי תחושה חזקה שאל מול הקשיים הכלכליים וההקצנה הדתית מתגבשת לה באוויר תגובה חזקה מאוד. אני מרגיש שסופת הדוניזם רצינית הולכת להתנפץ אל חופינו, ויימאר סטייל.

תל-אביב אף פעם לא נזקקה לתירוץ מיוחד בשביל לחגוג, אבל צוק העתים, אתם יודעים. כשהכלכלה בקרשים, הביטחון בקנטים והעתיד בערפל - נשאר רק ההווה. כשאין כסף לקנות מוצרי יוקרה או לטוס לחו"ל, חוגגים כמו משוגעים.

ככל שיפחידו יותר עם פצצה איראנית ומלחמה כוללת - כך יגבר הרצון לחיות את הלילה. ככל שתקצין הפוריטניות הדתית המטורללת - כך ימלאו רחובות העיר מתירנות רעננה. ככל שיהיו יותר תוכניות זבל בטלוויזיה - תיכתב יותר שירה. ככל שערוצי הטלוויזיה ומשרדי הפרסום יפטרו יותר אנשים - תיעשה יותר אמנות. כי אין לך כוח שאין לו כוח נגדי, כאמור. בקיצור, הולכת להיות פה חגיגה.

האמת, שיש בזה משהו קצת אכזרי מבחינתי: הייתי צעיר מדי כשהחצי-כדור שמעליי חגג בתל-אביב כמו מטורף בתחילת מלחמת לבנון הראשונה - הו, מה שהחבר'ה האלה יודעים לספר - ועכשיו, גורל אכזר, אני על הסף של להיות מבוגר מדי כשהדור שמתחתיי נכנס בתרועה לתקופת חגיגות חדשה. תמיד על סף, תמיד על יד, קצת אחרי או קצת לפני. סיפור חיי.

ובכל זאת, אני מפרגן.

ג. גם במישורים אחרים יש ל-2012 סיכוי טוב, או לכל הפחות סביר, להיות סוג של שינוי כיוון בחברה שלנו. אם בשבוע שעבר עסקנו פה בנוחי דנקנר ואי.די.בי בהקשרים לא הכי מחמיאים של תקנים חשבונאיים יצירתיים מדי, הרי שהשבוע פורסם כי אי.די.בי תמכור את השליטה בכלל תעשיות למשפחת לבנת בעסקת בעלי עניין. איך הייתי רוצה רק פעם אחת בחיים שלי לעשות עסקה של בעלי עניין.

בכל מקרה, יכול להיות שאני לא מבין לעומק את משמעותה של העסקה, ואני לא אפול מהכיסא אם יקפוץ משם איזה שפן מתישהו, אבל דבר אחד אני בכל זאת מצליח להבין: דנקנר החליט לממש אחזקות. הוא בחר שלא לעשות תספורת. הוא בחר שלא לחכות. הוא בחר שלא להתעמת. הוא לא רצה בושות.

וזה נראה לי כמו דבר טוב מאוד להתחיל איתו את 2012. נראה לי שצריך לברך על כך שאחד האנשים הכי חשובים ומשפיעים בכלכלה הישראלית, שלא לומר נער הפוסטר שלה, מחליט לשנות כיוון ולא לפסוע באותו נתיב מחוצף של חבריו הלווים הממונפים, גם אם מדובר בנתיב סלול ומפנק עד למאוד. כשאיש בסדר הגודל שלו עושה פעולה, הפעולה שלו חייבת להשפיע. וגם אם הדבר נעשה משיקולי תדמית ותו לא, גם אז מדובר בדבר טוב. שהרי מה יש לו לאדם, עם מה הוא הולך לישון ועם מה הוא קם מלבד מאשר הוא עצמו, שמו וכבודו.

אני מקווה מאוד שהעסקה הזו תהפוך להיות אבן-דרך, או לפחות תמרור. כי מאסנו בבעלי ההון והסדרי החוב שלהם. בניגוד למה שהם ודובריהם אומרים, קשיים אנחנו מסוגלים להבין, למי אין קשיים; שינויים בנסיבות אנחנו יכולים לקלוט, למי לא השתנו הנסיבות; גם קומבינה היא לא תמיד מילה גסה, מי לא עשה איזו קומבינה - כולם בני אדם. הדברים שמאסנו בהם היו חוסר היושר, חוסר היושרה והבושה.

עדיף לחיות במדינה שעשיריה לא רוצים לעשות לעצמם בושות.

ובכל זאת, מילה אחרונה לדנקנר ולחבריו, ותהי זו בקשתנו לשנה הקרובה: חשוב מאוד לדאוג למשקיעים, אבל חשוב לא פחות לדאוג לעובדים.

ד. אני זוכר, גם אם די במעורפל, גיבור קומיקס אחד שחיבבתי אי-אז בילדותי, מייטי מאוס קראו לו, העכבר האדיר. מין פרודיה על סופרמן. כשהיה רוצה מאוס זה להפעיל את כוחותיו האדירים, היה מהדק את חגורתו על מותניו - ומיד היה הופך שרירי וגיבור והיה מציל את העולם בלי בעיה.

נראה Aהידוק החגורה הוא צו השעה, נרצה או לא. ואם כך הוא הדבר, למה לא לעשות מזה אידיאולוגיה? למה לא להדק את החגורה המטאפורית, להתחטב נפשית ולהיפטר משומן תודעתי מיותר?

בבקשה אל תחשדו בי שאני היפי, אבל אולי מתוך כל הבוקה והמבולקה והרעש האינסופי שעשתה 2011, יצמח לו משהו חדש, מין שקט לא מוכר, סוג של רוגע. זה לא הכי מציאותי, אני יודע, אבל לאכול אחד לשני את הראש לארוחת בוקר, צהריים וערב זה יותר מציאותי? קצת קשה לחיות כשסוף העולם מגיע משהו כמו שלוש פעמים בשבוע.

אבל סוף העולם לא יגיע ב-2012 כמו שטענו בני המאיה, אם אכן כך טענו - מי יכול לומר שהוא מבין אותם לגמרי. לא נעים לי להיות זה שמבשר, אבל השמש לא תפסיק לזרוח' ואחרי 2012 תגיע 2013, וכך הלאה עד קץ כל הזמנים. יש לנו עוד הרבה זמן לבלות פה ביחד.

אז עכשיו, עם הידע החדש הזה, אנחנו יכולים להישיר מבט אל אחורי המשאית ולקרוא בקול גדול: כנס, כנס, יש'ך עוד, כנס!

הרהור

אין לך כוח שאין לו כוח נגדי. ואם לשפוט מהכוחות שפועלים בעולם כרגע, הולכת להיות כאן חגיגה.