סחר חוץ

פסק דין שניתן לאחרונה עקב מקרה קשה של סחר בנשים מקומם את האגף לסיוע משפטי

בתחילת העשור הקודם נכללה ישראל ברשימות שחורות בינלאומיות כמדינה שבה מתקיים סחר בנשים למטרות זנות בהיקף נרחב, ושאינה נאבקת כראוי בתופעה באמצעות מערכת אכיפת החוק. בלית ברירה נרתמו למאבק רשויות ההגירה, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.

במידה רבה המאבק הסתיים בהצלחה: תופעת הסחר בנשים, כפי שהיכרנו אותה, של נשים חסרות ישע שהוברחו דרך גבול מצרים, שנכלאו בבתי-בושת, שדרכוניהן נלקחו מהן, ושאולצו לעבוד בזנות בכפייה תוך הפעלת אלימות והתעללות - כבר כמעט איננה קיימת בישראל, למעט מקרים נדירים.

כך למשל, דוח של ועדה ממשלתית בין-משרדית קבע לפני שנה כי במהלך שנת 2010 לא נכנסה לישראל ולו קורבן אחד של סחר בבני אדם למטרות זנות. התופעה נעלמה, אבל האינרציה של המאבק בה כנראה יותר חזקה מהמציאות.

בכנסת עדיין פועלת ועדת-משנה לעניין המאבק בסחר בנשים, חברות כנסת כמו זהבה גלאון ואורית זוארץ ממשיכות עדיין לעלות לשידור בשם המאבק בתופעה, ונשיא המדינה ממשיך לחלק מדי שנה אותות ועיטורים לפעילות ולפעילים המרכזיים במסגרת המאבק בסחר בנשים. אלא שסחר בנשים למטרות זנות איננו כאן.

בניסיון לתדלק את המשך הפעילות, התרחב השיח לשני כיוונים: האחד ראוי, האחר לא ראוי. הכיוון האחד הוא סימון היעד של מאבק בסחר בבני אדם למטרות עבדות; דהיינו, מהגרי עבודה המובאים ארצה והמוחזקים כאן בתנאים הדומים לעבדות, תוך הפעלת שלל אמצעי כפייה כלכליים. הכיוון השני הוא סימון היעד של "מיגור הזנות" בכללה, תוך טשטוש הגבולות בין קורבנות של סחר בנשים לבין זונות שאינן קורבנות כאלה, ונקיטת עמדה פטרנליסטית, שלפיה, כעניין נורמטיבי ואמפירי כאחד, אין ולא יכולות להיות זונות העובדות במקצוען מתוך בחירה.

מה שעדיין נותר הוא שלל הליכים משפטיים בעקבות מקרים של סחר בנשים משנים קודמות, חלקם הקטן הליכים פליליים, רובם תביעות נזיקין של קורבנות הסחר.

לפני שבועות אחדים פסק השופט אליהו בכר מבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתביעה כזו, שהגישה קורבן סחר בנשים שהובאה ארצה ב-2003. לאחר הרשעתם של הגברים שסחרו בה בישראל, ולאחר שנגזר דינם במשפט הפלילי, הגישה האישה, באמצעות האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים ועל-ידי עו"ד נעמי לבנקרון, תביעת פיצויים נגררת להרשעה בפלילים.

סיפורה של האישה שנפלה קורבן במקרה זה הוא קשה במיוחד. היא הוברחה לישראל מבלארוס דרך גבול מצרים, נכלאה במכון ליווי בתל-אביב, שבו הועסקה בזנות כפויה, סבלה מאלימות קשה, נאנסה על-ידי שוביה, הורעבה, נותקה מהעולם החיצון והוכרחה לקיים יחסי מין עם מספר גברים בבת-אחת. כעבור חודשים אחדים, בניסיון להימלט מהדירה הנעולה, היא קפצה ממרפסת הדירה, שהייתה בקומה השלישית, נפצעה קשה בכל חלקי גופה ואושפזה לתקופה ממושכת.

4 הנאשמים בכליאתה ובסחר בה קיבלו עונשי מאסר, החמור שבהם 10 שנות מאסר. האישה אף זכתה לפיצויים במסגרת ההליך הפלילי, בסך 130 אלף שקל. אולם היא תבעה עוד 5 מיליון שקל במסגרת התביעה האזרחית.

אלא שסירובה לשוב לישראל מביתה בבלארוס ולהעיד במשפט היה בעוכריה: השופט לא התחשב בשלל חוות-דעת רפואיות שהוגשו לו בדבר מצבה הנפשי הרעוע כיום וחרדתה לשוב לישראל, ופסק כי מאחר שהתובעת לא התייצבה להעיד במשפטה, ייפסק לה רק נזק לא-ממוני, ולא נזק ממוני.

"התובעת איננה מוכיחה את נזקיה הממוניים", כתב השופט בכר, "משלא התייצבה לדיון ונתנה עליהם פרטים".

דווקא לעניין הנזק הלא-ממוני גילה השופט הבנה להחלטתה של התובעת שלא להתייצב, וכתב: "אין לזקוף לחובת אותם מנוצלים, היכולים להיות בני שני המינים, את אי-העדתם בנסיבות שכאלה. בדרך-כלל הן אינן מגיעות להעיד מטעמים הקשורים בעבירות שבוצעו בהן, וקיים להן קושי מובנה להתמודד עם דיון משפטי שכזה" (ת"א 2727/06).

השופט דחה את טענת התביעה כי הקושי לקבוע קיומו של נזק ממוני נובע מנזק ראייתי שגרמו הנתבעים, ולפיו יש להעביר את נטל ההוכחה אל כתפיהם. בסופו של דבר פסק השופט פיצוי בסך 750 אלף שקל, מתוכו 150 אלף שקל פיצוי עונשי - אולם קבע כי מסכום הפיצוי יש לקזז 130 אלף שקל שקיבלה כפיצוי במסגרת ההליך הפלילי.

את עו"ד סיגלית זהר, המרכזת את הטיפול בקורבנות סחר בנשים באגף לסיוע משפטי, פסק הדין הזה מקומם. לדבריה, "זה מקרה קיצוני בתוצאותיו ההרסניות, וציפיתי שפסק הדין יהיה אחר, למרות שהתובעת לא באה להעיד. חוות-הדעת הרפואיות שהגשנו אפשרו לבית המשפט לפסוק גם נזק ממוני. ניתן היה לקבוע את הנזקים האישיים שנגרמו לה ולפסוק לה נזק ממוני. כפו עליה עבודה בזנות, היא נאלצה לברוח, לקפוץ מהמרפסת, הורחקה מישראל בחזרה למדינת מוצאה, ובגלל שהיא לא חזרה להעיד, לא פוסקים לה נזק ממוני, זה ממש לעג לרש".

התלונן נגד חברי כנסת - וחטף תלונה משמעתית

מתקפת החקיקה נגד מערכת המשפט ונגד העיתונות עוררה גל של ביקורת בתקשורת ובציבור, שגרר אחריו גם שורת מכתבים שנחתו על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין.

שניים מהם היו פרי עטו של עו"ד שמואל קליגר מתל-אביב, שביקש בחודש אוקטובר 2011 מהיועץ להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד חברי הכנסת דוד רותם ויריב לוין, על "התרת דמם של עיתונאים", הסתה, ושאר ירקות.

אלא שקליגר לא הסתפק בהגשת התלונות, ובמכתביו לוינשטיין, הכתובים בכתב-יד, הוא מגדף ומנאץ את שני חברי הכנסת. בתלונתו על ח"כ לוין כתב קליגר: "כשראיתי את תמונת האיש הזה בעיתון, סיננתי מבין שיניי: ריבונו של עולם, האיש הזה נראה כמו נאצי, יהודי-נאצי". גם מכתבו בנוגע לח"כ רותם נכתב, כהגדרת הפרקליטות, "בלשון פוגענית וגסת רוח".

וינשטיין העביר את הטיפול במכתביו של קליגר לעו"ד דן אלדד מהמחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות - לא כדי לבחון אם אמנם יש מקום לפתוח בחקירה נגד רותם ולוין, אלא כדי לבחון נקיטת צעדים נגד עורך הדין המתלונן.

בין היתר, נבחנה אפשרות לפתוח נגד קליגר בחקירה על עבירה של העלבת עובד ציבור, אולם בסופו של דבר הוחלט להסתפק בהגשת תלונה משמעתית נגדו לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.

אלדד כתב כי "לא יעלה על הדעת בעינינו, שהתבטאות מסוג זה היא במסגרת הדברים ההולמים את מקצוע עריכת הדין".

מוועדת האתיקה של מחוז תל-אביב בלשכת עורכי הדין נמסר כי התלונה אכן התקבלה ומצויה בטיפול, והיא תעלה לדיון באחת מישיבותיה הקרובות של הוועדה.

עו"ד קליגר עצמו מסר: "כל עוד לא אקבל תלונה בדרך הרשמית, כמקובל בלשכת עורכי הדין, לא אוכל להגיב".