ביניש מול דנציגר: המשטרה תעיין בפרוטוקולים של הרכבת

המשטרה רשאית לעיין, במסגרת חקירה פלילית, בפרוטוקולים של עדויות שמסרו עובדי רכבת ישראל במהלך תחקיר פנימי שנערך בעקבות שתי תאונות רכבת קטלניות ב-2005, שבהן נהרגו 8 בני אדם. זאת, אף שהובטח לעובדים שההודעות הן סודיות, ולא היתה להם אפשרות להיוועץ בעו"ד או לשמור על זכות השתיקה. כך קבע הבוקר (ב') בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים. פסק הדין, שניתן ברוב של 5 שופטים נגד 2, הפך את ההחלטה שניתנה בפסק הדין הקודם בעליון. בין נשיאת העליון דורית ביניש, שהובילה את עמדת הרוב, לבין השופט יורם דנציגר, שנותר במיעוט, התגלעה מחלוקת חריפה שהובילה לעקיצות הדדיות על גבי פסק הדין.

לדעת הרוב של ביניש הצטרפו השופטים עדנה ארבל, אליעזר ריבלין, אדמונד לוי ומרים נאור, ולדעת המיעוט של דנציגר הצטרף אליקים רובינשטיין - שניהם היו בדעת הרוב מול דעת המיעוט של לוי בפסק הדין הקודם. באותו פסק דין, ביולי 2010, נקבע כי לבית המשפט יש סמכות להרחיב את תחולתה של "הלכת יששכרוב" ולפסול ראיות הפוגעות בזכותו של חשוד להליך הוגן כבר בשלב החקירה המשטרתית ועוד לפני הגשת כתב אישום וניהול משפט.

שופטי הרוב, בראשות ביניש, קבעו כי אין הצדקה למנוע מהמשטרה לעיין בחומר העדויות בשלב החקירה, ואולם אין פירוש הדבר שניתן יהיה להשתמש בעדויות אלה כראיות קבילות במשפט פלילי. לדברי ביניש, מי שמוסמך להפעיל את הליך פסילת ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות נאשם הוא בית המשפט הדן בהליך העיקרי עצמו, מאחר שהוא רואה את התמונה המלאה של כלל הנסיבות, את חשיבות הראיה ואת מידת הפגיעה בזכויות הנאשם. לעומת זאת, קבעה ביניש, בית המשפט הדן בתיק בשלב החקירה איננו רואה את התמונה המלאה, ואיננו יכול לערוך את האיזון המתאים בהתאם למבחני הלכת יששכרוב.

ביניש הוסיפה כי על הפרקליטות לשקול בכל מקרה את קבילות הראיות שנאספו בחקירה, ולהימנע משימוש בראיות שהושגו תוך פגיעה לא מידתית בזכותו של נאשם להליך הוגן. עוד נקבע כי יש להבחין בין חומר שמוטל עליו חיסיון, כגון חיסיון עו"ד-לקוח, שבו המשטרה איננה רשאית לעיין, לבין חומר שאיננו קביל במשפט עצמו, אך שאין מניעה שהמשטרה תשתמש בו במסגרת החקירה.

בחוות דעתה מתייחסת ביניש גם לדעת המיעוט של השופט דנציגר. לדבריה, דנציגר "יוצא נגד העקרונות שנקבעו בעניין יששכרוב", וכי "חוות דעתו חורגת משמעותית מנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, שהוא בבירור מקרה שאינו טיפוסי". ביניש נוקטת ביטוי חריג וקובעת כי "דומה כי בחוות דעתו של השופט דנציגר חל בלבול בין השלבים השונים של ההליך הפלילי, ובפרט בין שלב השגת הראיות לשלב ההכרעה בקבילותן".

ביניש איננה חוסכת ביקורתה מדנציגר, וקובעת עוד כי "עמדתו של השופט דנציגר, שלפיה כשמדובר בהפרה חמורה ובוטה של הזכות להליך הוגן לא יהיה כלל צורך לאזן בין זכות זו לבין שיקולים אחרים, חורגת מתפיסת האיזונים שנקבעה בעניין יששכרוב ונותנת עדיפות מוחלטת לזכות זו על פני כל השיקולים העומדים מנגד. תפיסה זו מנוגדת למושכלות יסוד של משפטנו החוקתי, שלפיהן שום זכות אדם, יהא מעמדה אשר יהא, אינה מוחלטת ויש למצוא איזון בינה לבין השיקולים השונים העשויים להצדיק פגיעה בזכות". היא אף מציינת שדנציגר שגה בתיאור המצב המשפטי הנוהג בעניין זה בקנדה. "מתקשה אני להבין מהו הדופי שרואה חברי השופט דנציגר להטיל בהלכת יששכרוב", חותמת ביניש.

השופט דנציגר מקדיש את מרבית פסק-דינו להתעמתות עם קביעותיה של ביניש, ולבסוף הוא גם מתייחס להערותיה המופנות אליו. "הנשיאה סבורה כי חוות דעתי לוקה בבלבול", כותב דנציגר, "אינני סבור כי חל בלבול כלשהו בחוות דעתי. אני קורא לאימוץ מדיניות שיפוטית ברורה, ולפיה על בית המשפט להושיט סעד לנחקר בזמן אמת, ואין הצדקה לדרוש ממנו להמתין עד שיוגש נגדו כתב אישום, כדי שיוכל להלין על הפגיעה בזכותו להליך הוגן במהלך החקירה. גישתי מבוססת על נימוקים ושיקולי מדיניות כבדי משקל, שאף אם ניתן לחלוק עליהם לגופו של עניין, אין זה ראוי לעניות דעתי לדחותם מהטעם המצוטט לעיל".

לדבריו, "אינני סבור שקביעתי באשר לאימוץ הדוקטרינה הקנדית לוקה בטעות". ועוד מוסיף דנציגר כי "הגישה שהצגתי איננה מנוגדת למושכלות יסוד של משפטנו החוקתי. אמנם זכויות הנחקר הן יחסיות אולם לכל יחסיות יש גבול".