עדיין סוס מנצח

"LUCK", ה' 22:00, "יס HO"

עוד שנייה אני מציג בפניכם את דסטין הופמן מודל 2012, אבל לפני כן, הרשו לי לפתוח בהערה קטנונית משהו: רק אלוהי המסך יודע מה עבר על קברניטי "יס" כשהחליטו לקרוא לערוץ הסדרות החדש שלהם בשם יס הו. כבר נואשתי מלחפש הגיון במעבר ללע"ז, אני חי בשלום עם העובדה שיש לי בחירה בין "הוט" ל"יס" ולא בין "חם" ו"כן", ושלערוצים השונים קוראים "הוט זואן" או "יס קומדי", אבל מאיפה הבאתם את הצירוף הזה? האם אתם באמת מסוגלים לדמיין ישראלי אומר לבן-שיחו: "יש היום אחלה סדרה ביס הו!".

לא רק שזה לא נשמע כמו עברית, זה אפילו לא נשמע כמו אנגלית. ואחרי שסיימתי לשחרר את המועקה הקטנה הזאת, הקהל מתבקש לעמוד ולהריע לאחד השחקנים הגדולים בדורנו, דסטין הופמן. הנוכל מ"קאובוי של חצות", החנון שהופך לנוקם ב"כלבי הקש", הגרוש בעל כורחו ב"קרמר נגד קרמר", האינדיאני ב"איש קטן -גדול", רוקח הבשמים ב"הבושם" וכמובן, תפקידו הגדול מכולם, האוטיסט ב"איש הגשם". השחקן המרשים הזה, הלך סוף סוף בדרכו ההוליוודית של כל בשר, והגיע לטלוויזיה, ועוד כאייס ברנסטין, איש הימורים המשתחרר לאחר שלוש שנים בכלא ושב אל עולם מרוצי הסוסים. למרות שהתחום הזה כמעט לא מוכר בישראל, הרי שהספיקו ל י כמה דקות בלבד של צפייה כדי להתחבר לעולמם של האנשים הקטנים שכל אושרם ועתידם תלוי בפיסת נייר ועליה שם של סוס, לטייקונים הגדולים שמנהלים את הענף, כמו גם לאנשים שמוצאים בסוסים נחמה על מה שעוללו להם בני האדם.

לצד הופמן, נמצא כאן את ניק נולטי, וכן את דניס פארינה, האיש שנולד פשוט כדי לגלם טיפוסים מפוקפקים.

בציפורני הפשע

"נשואה למאפיה", ו' 16:30, MGM

אחת ההנאות הגדולות בצפייה בלהיטים קולנועיים מן העבר, היא הפרספקטיבה. אנחנו, הצופים, יודעים בדיוק לאן הוליכה הקריירה של כל אחד מהגיבורים, ויכולים לחפש לכך רמזים מוקדמים בסרט. נכון שזה הופך אותנו ל"חכמים בלילה", אבל הי, נניח שכבר נמתם לכם בצהרי יום שישי, מה כבר יש לכם לעשות רגע לפני השקיעה? הקומדיה החביבה הזאת סימנה נקודת מפנה בקריירה של מישל פייפר היפה. אחרי שהייתה סתם פנים יפות לצידו של אל פאצ'ינו ב"פני צלקת", היא הצליחה להוכיח גם כישורים קומיים. זה בלט לצידו של ג'ף גולדבלום ב"רומן לילי", אבל קיבל את חותמת הכשרות ההוליוודית (שהובילה אותה לסרטים עם תפקידים משמעותיים ואפילו דרמטיים כמו "משחקים אסורים", "נערי בייקר המופלאים" ו"פרנקי וג'וני", מעין סגירת מעגל לצידו של פאצ'ינו), רק עם הסרט הזה.

העלילה זניחה, אם כי חביבה למדי: אלמנתו של מחסל בשירות המאפיה, שמחוסל בעצמו בעת בילוי עם פילגשו, מנסה לצאת מחיי הפשע, כשבעקבותיה גם הבוס הגדול של המאפיה, וגם ה-FBI, באמצעותו של סוכן לא יוצלח (מת'יו מודין). למרות כמה סצנות מופרכות למדי, ולמרות תלתלי ה"פרמננט" של פייפר שמוכיחים שבשנות ה-80 אפילו נשים יפות הצליחו להיראות רע, מדובר בדוגמה מעולה לניצול מקסימלי של תסריט בינוני, בעיקר בזכות ג'ונתן דמי, הבימאי, שיבשיל בתוך שלוש שנים ליצירת זוכה האוסקר "שתיקת הכבשים".