יש זונות שלא רוצות להיות זונות

אני לא מכיר הרבה שהגיעו לשם כתוצאה מהפרעה ניפומנית, ופחות מכך כ"העצמה נשית"

הצעת החוק ״איסור צריכת שירותי זנות וטיפול בקהילה״ זכתה למטחי לעג גבריים רבים. למרבה הצער, אל הקולות הללו הצטרף גם יובל יועז, פרשן משפטי מבריק, ואדם שהשקפת עולמו בדרך כלל אינה רחוקה משלי.

כמי שיודע לנבור בעדויות ולהסביר להדיוטות כמוני הלכות ותקדימים, קצת מפתיע לראות את המאמר של יועז מתחיל במילים "המאפיה הפמיניסטית". הטון הזה ממשיך גם הלאה, כשהוא טוען שאין שום נתונים שתומכים בטענות של מציעי החוק, ושבכלל העובדה שוועדת השרים לחקיקה החליטה לתמוך בו היא תוצאה של קמפיין ואווירה של סתימת פיות.

הנה קצת עובדות: ח"כ אורית זוארץ (קדימה) רשומה אמנם בראש הרשימה של הח"כים החתומים על ההצעה וח"כ זהבה גלאון (מרצ) הגישה הצעת חוק זהה בעבר. אלא מלבד שתי הח"כיות, שככל הנראה אליהן מכוון הכינוי "מאפיה", חתומים על ההצעה יותר מ-20 ח"כים, רובם כמובן גברים.

זוארץ רחוקה מפמיניזם ואילו גלאון עומדת בראש סיעה אופוזיציונית בת שלושה ח"כים. אם זו "מאפיה" שמסוגלת "להשתלט על השיח", מעניין איך אותה מאפיה מתקשה להשליט באותה צורה את הגישה שלה בנושאים כמו השוואה מגדרית בשכר או תת הייצוג של נשים בתחומים רבים של חיינו. האמת היא שאין מאפיה כזאת, כמו שכמעט איש מבין הח"כים החתומים על ההצעה לא היה מתאר עצמו כפמיניסט.

נתמקד, לרגע, במציאות

במקום לתקוף גורמים רדיקליים אמורפיים, אפשר פשוט להתמקד במציאות. מכירת שירותי מין מתוך רצון חופשי אפשרית. השאלה היא עד כמה היא נפוצה. התשובה שעולה מהידע שנצבר עד כה בעולם - לא הרבה.

תשלום לזונה עבור מין אינו אונס, אבל הסטטיסטיקה מראה שאונס של זונות נפוצה מאוד, בין היתר משום שהיא נתפסת בציבור ובקרב גורמי האכיפה כפחות חשובה מאונס של אישה שאינה עוסקת בזנות, למרות שלרוב אונס כזה הוא גם הרבה יותר אלים. חשיפה של צרכני זנות לאישום פלילי, או לחילופין לתוכנית להיכרות עם הרקע של העולם הזה, בהחלט עשויה להפחית את מספר מקרי האונס של זונות.

זנות אינה בהכרח סחר בנשים, אבל היא בהחלט סחר. ראוי שחברה המכבדת את כבוד האדם ואת חירותו לא תעודד בני אדם לסחור בגופם. יש להודות שהמדינה צריכה להציע עוד פתרונות ולא רק שינוי חקיקה כמו זה שעומד על הפרק כדי להתמודד עם התופעה הזו, אבל לגונן על התופעה רק משום שהיא קיימת, זו בוודאי אינה הבחירה המוסרית של חברה מתקדמת. בדיוק כפי שאנחנו מגנים סדנאות יזע שמעסיקות ילדים במזרח הרחוק - איננו יכולים להתעלם מעוולות כשהן מתרחשות קרוב-קרוב.

סחר בבני אדם

לא צריך להיות "פמיניסטית רדיקלית" כדי להבין את הקשר בין סחר בנשים, הברחת נשים ושירותי זנות. ובכל מקרה, "שוק הזנות" מבוסס על נשים שנאלצות לעסוק בכך. חלקן עושות זאת מחוסר ברירה, חלקן בכפייה. מתן שירותי מין בתשלום אינו נימפומניה. נשים שמגיעות לזנות עושות זאת בדרך כלל מתוך מצוקות רבות, אבל כמעט אף פעם לא מתוך "העצמה נשית".

עצם ההנחה הליברלית שחופש העיסוק כולל גם סחר בבני אדם ובגופם של בני אדם הוא בעייתי מבחינה מוסרית. הטענה שיש נשים שבחרו לעבוד בזנות מתעלמת במודע מהמגרש הבלתי שיוויוני שבו מתנהל המקח והממכר הזה: אם הבחירה הזו כל כך לגיטימית, מדוע יש בתחום רוב גורף לנשים ולקבוצות שוליים, מכורים לסמים ופגועי נפש? היינו מצפים למצוא בתחום גברים ונשים בשכיחות של 50-50 בקירוב. יש סיבה שהמציאות לא מתאימה לתיאוריה הזו.

אי אפשר לגנות את ה"פטרנליזם הפמיניסטי" ולהיות עיוור למצב הקונקרטי של מי שעובד במתן שירותי מין. העובדים בזנות (כן, גם גברים) חשופים באופן יומיומי לאלימות פיזית ולאונס מצד לקוחות וסרסורים. מחקרים רבים וניתוח של הפרופיל של נשים וגברים שהגיעו לעסוק בזנות מגלים שבמקרים רבים יש רקע של התעללות פיזית ומינית במשפחה, או לפחות הזנחה רגשית חמורה.

הצעת החוק המדוברת אינה הפתרון. דרושה פה השקעה של כספים בשיקום ובחינוך, אבל גם הצעד הקטן הזה הוא התחלה של שינוי. ייתכן שזו נקודת המפנה לעבר חברה פחות מכוונת סחר ופחות מכוונת ל"צרכים ביולוגיים" לכאורה, של הגברים.