נאמן מעורר געגועים לפרידמן

קהל הבוחרים של נאמן מורכב משני אנשים - נתניהו וליברמן, ורק להם הוא חב אמונים

לשון חלקלקות יש לו, ליעקב נאמן. שר המשפטים של מדינת ישראל, האיש הפועל באזור הדמדומים שבין הצללים לאור השמש, מצויד תמיד באיזה פסוק טוב מהגמרא, עם איזה מסר על אחדות ואהבת ישראל.

עד שזה מגיע לתקשורת. סליחה, לתשקורת. אז מתפרצים מתוכו זרמים אפלים. "הארץ" הופך ל"ד"ר שטירמר", עיתונאים מקבלים צחוק מלגלג במקום אמירות רציניות. "יש לי דעה משלי על התקשורת", הוא אמר בסוף השבוע בראיון חריג ב"מעריב", "אתם קונים כל סיפור שכל אחד מקשקש".

מה לא עבר ועובר על המערכת המשפטית בשנים הסוערות הללו, ובחודשים האחרונים במיוחד. הצעות חוק מעוררות מחלוקת שמטרתן להצר את צעדיו של בית המשפט העליון, התערבות חקיקתית במינויים בוועדה לבחירת שופטים ובצמרת העליון, ביקורת על שופטים ורצון לחצות לשניים את משרתו של היועץ המשפטי לממשלה.

ונאמן? בכנס משפטי בים המלח לפני כ-3 חודשים הוא סיפר כי כשהתמנה ב-1979 לתפקידו הציבורי הראשון, מנכ"ל משרד האוצר, התקשר אליו עו"ד מיכה כספי ואמר לו: "אל תתייחס למה שכותבים בעיתונות, תתרכז רק בעשייה. המשפט הזה", הודה נאמן בפרץ נדיר של גילוי-לב, "מלווה אותי כמוטו בכל העשייה הציבורית שלי מאז".

כשהוא כבר מדבר, כמו בראיון ב"מעריב", הוא מקפיד להשתמש בניסוחים חלולים שאומרים דבר והיפוכו. אגב, כנראה שרק מקרה הוא שהשר חובש הכיפה החליט להתראיין ל-3 מראיינים חובשי כיפות.

רגע, מה זה פה, מה פתאום אני מכניס את עניין הכיפות? אז זהו, שזה לא אני - זה נאמן: "תקפו את השופט סולברג רק בגלל כיפת הברזל שעל ראשו", הנחית משום מקום ומבלי שאיש הזכיר זאת האיש שכל מעייניו רק להרבות אהבת ישראל, "סולברג נבחר לא בגלל שיש לו או אין לו כיפה".

המיליה הטייקוני

באותו כנס בים המלח היה גם מי שאמר שבתקופת כהונתו של קודמו בתפקיד, פרופ' דניאל פרידמן, היה קשה לדמיין זאת - אבל הקדנציה של נאמן גורמת לגעגועים אפילו לאנשים כמו פרידמן.

לכאורה, שניהם הגיעו לכס שר המשפטים מאותו פס ייצור: שני שרי המשפטים האחרונים של מדינת ישראל באו על תקן מיניסטריאלי חיצוני, מעין מומחים לתחום שמונו במינוי אישי של ראש הממשלה, ולא כפוליטיקאים החבים דין וחשבון לציבור.

אבל לפרידמן, שבמבחן התוצאה נכשל בכהונתו כשר כישלון מהדהד, הייתה בכל זאת מעלה חשובה אחת: פיו ולבו היו שווים. אפשר היה להזדעזע מעמדותיו של פרידמן, אבל לפחות ידעת שהוא איננו מאחז עיניים.

נאמן, לעומת זאת, פוסע בין הצללים. את העסקאות שלו הוא ממשיך לרקוח באפלה, כאילו הוא עדיין משמש עורך דין פרטי הפועל בשם לקוחו. "הייתי עורך דין בעסקאות הכי מסובכות והכי סודיות במשק", הוא אמר ל"מעריב", "שום דבר מהעסקאות הללו לא דלף ממשרד עורכי הדין שהייתי בו. רק כך רכשתי את אמון האנשים".

ה"אנשים" שאליהם מכוון נאמן הם במקרה הטוב הקליינט המשלם, במקרה האחר המיליה הטייקוני שבו הסתובב. לא האנשים שהולכים להצביע במרכז המפלגה או בבחירות. מה לו ולהם.

"אני לא פוליטיקאי", הוא שב ואמר בהתבטאויות הציבוריות הנדירות שלו בשנים האחרונות. תרגום לעברית קלה: נאמן לא צריך להיבחר בשום מרכז מפלגה, ובוודאי שלא בשום רשימה לכנסת. קהל הבוחרים שלו מורכב מאיש אחד, אולי שניים - נתניהו וליברמן במקרה שלו. רק להם הוא חב חובת אמונים. בדיוק כמו בימים הטובים, כשהיה לוחש כעורך דין פרטי על אוזנם של ראשי ממשלות.

צורת החשיבה הזו טובה אולי ליועצי סתרים, אבל לא לשר בממשלה. נאמן מפגין תפיסה דמוקרטית לוקה בחסר, המשולבת בזלזול עמוק בציבור הבוחרים ובהתנשאות כלפי עמיתיו השרים, שהם "כן פוליטיקאים". הוא אינו מבין את המשמעות הציבורית של התפקיד שבו הוא נושא.

מי שפועל במחשכים פוגע בראש ובראשונה בפיקדון שהציבור הפקיד בידיו. טיעוניו מוכיחים כי הוא אינו ראוי לכהונה ציבורית.