ליאו מסי של הצווארון הלבן

שולה זקן היא ללא ספק ה"ליאו מסי של עבירות הצווארון הלבן". אפילו זקני צפת מתקשים לזכור מקרה כמו זה של זקן, שבו אדם עומד לדין בישראל ב-3 משפטים שונים בו זמנית, ב-3 בתי משפט נפרדים.

בשבוע שעבר הורשעה זקן בבית משפט השלום בירושלים במירמה והפרת אמונים, במסגרת פרשת המינויים ברשות המסים (בדיון הבא יישמעו הטיעונים לעונש).

ימים ספורים מאוחר יותר היא התייצבה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב והכחישה את האשמות המדינה כי היא לקחה שוחד בסך 350 אלף שקל מיזם פרויקט הולילנד, הלל צ'רני, לכיסוי חובות בגין קניית בית.

למחרת שמה זקן פעמיה שוב מתל-אביב לירושלים, הפעם לבית המשפט המחוזי בעיר, שם היא דרשה, באמצעות סנגורה עו"ד מיכה פטמן, לזכות אותה מכל האישומים בפרשות ראשונטורס, טלנסקי, מרכז ההשקעות והאזנות הסתר לשיחות הטלפון של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

אפשר לזלזל בזקן על הלו"ז הצפוף שאליו היא הכניסה את עצמה במו-ידיה, אפשר וגם נכון לומר שהיא הביאה על עצמה את כל צרותיה בשל התנהלותה המושחתת - עדיין לכאורה לגבי שניים מהמקרים - וחסרת המעצורים, בשנים שבהן הייתה עוזרתו ואשת סודו של אולמרט. אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שמעצם טבעו, מצב שבו אדם עומד לדין במקביל בגין 3 פרשות פליליות שונות, פוגע ביכולתו להגן על עצמו כראוי בבית המשפט.

בתיאוריה, משפט פלילי אמור להיות הליך דיוני קצר, שבו מברר השופט אם הנאשם ביצע את אשר מייחסת לו המדינה. ואולם, בפועל רוב המשפטים הפליליים בישראל הם מעין קרב חפירות ארוך ומייגע שמנהל הנאשם מזה, ומנהלת הפרקליטות מזה. קרב, שכולל עשרות דיונים, מאות עדויות ואלפי מסמכים. ברוב המקרים, הקרב הזה מסתיים בהרשעה מלאה של הנאשם או בהרשעה חלקית במסגרת הסדר טיעון.

כדי לנהל כיאות את קרב החפירות הזה זקוק כל אדם העומד לדין למשאבים כספיים עצומים, לזמן פנוי רב, לסנגורים מיומנים ולתמיכה נפשית מהסביבה בכלל ומהמשפחה בפרט.

זקן היא כבר מזמן "נאשמת במשרה מלאה". אין לה פנאי לעבוד, הכסף לעורכי דין אוזל לה, מצבה הנפשי מתדרדר. בין אם זקן אשמה בכל האישומים שהוגשו נגדה, ובין אם לאו - להגנה ראויה בבתי המשפט היא כנראה כבר לא תזכה.

אפליה באיסור פרסום?

ביוני 2011 הטיל בית משפט השלום בתל-אביב צו איסור פרסום על שמותיהם של שני אנשי עסקים מוכרים, שרשות המסים והמשטרה מנהלות חקירה פלילית נגדם, בחשד כי העלימו הכנסות בסך מיליוני שקלים.

אחד הנימוקים לאיסור הפרסום היה כי החקירה נמצאת בראשיתה, וכי נזק השווא שעלול להיגרם לחשודם ולבני משפחותיהם מהפרסום עולה על האינטרס הציבורי שבפרסום השמות.

נימוק נוסף היה שהחקירה החלה בעקבות תלונה שהגיש איש עסקים מוכר אחר, שהסתכסך עם השניים על רקע עסקיהם המשותפים. בהמשך האריכו בתי המשפט את איסור הפרסום פעם אחר פעם.

יותר מ-9 חודשים חלפו מאז, אבל את שמות החשודים עדיין אסור לפרסם. רק כאשר יוגש, אם יוגש, כתב אישום נגד השניים - יידע הציבור הרחב במי מדובר.

החלטות בתי המשפט לאסור שוב ושוב את פרסום שמות אנשי העסקים החשודים הן חריגות ומעוררות את השאלה מדוע במקרים אחרים מתירים בתי המשפט בקלות יתרה פרסום שמות חשודים בפלילים.

איפה היו אותם בתי משפט כשנעצרו ונחקרו, למשל, אנשים כמו הזמרת מרגלית צנעני, מאמן הכדורגל יובל נעים או שדרן הרדיו ירון אילן. האם יכול להיות שבתי המשפט מפלים לטובה אנשי עסקים מכובדים על פני חשודים שמגיעים ממקומות אחרים, כמו עולם הבידור או עולם הכדורגל?