דוהרים לאליפות עם ג'וני אוואנס

לפעמים תמונה אחת שווה באמת אלף מילים: הדקה ה-90 בהתמודדות בין ארסנל למנצ'סטר סיטי אתמול (א'). ארסנל ביתרון של 0-1, סיטי חייבת להתנפל על כל כדור, למצות את המשחק עד לשנייה האחרונה בניסיון לחזור למרוץ האליפות. בלהט המשחק מבצע מריו באלוטלי, כוכבה הבעייתי של הסיטי, עבירה שמזכה אותו בכרטיס אדום. העבירה אינה חמורה, אבל לתנועות התחינה שמבצע באלוטלי מול השופט אין כל הצדקה: הוא היה ראוי לאדום ברור כבר במחצית הראשונה. האדום נשלף, באלוטלי צריך לעזוב את שדה המשחק. האיטלקי יורד מהדשא באיטיות שאופיינית יותר לשחקן קבוצה שרוצה לשמור על התוצאה מאשר להפוך אותה. על הקווים משתולל איטלקי אחר: המאמן רוברטו מאנצ'יני. הוא משתולל בצדק. ראוי היה שהכוכב הצעיר שלו ירוץ לחדר ההלבשה באופן שיסכן את שיא העולם של יוסיין בולט, אבל באלוטלי בשלו.

אם תרצו, זה כל הסיפור של הליגה האנגלית השנה: אובדן הסמכות של המאמן אל מול שילוב של בעלים דומיננטיים, כסף גדול וכוכבים צעירים וחצופים שיודעים שמעמדם קודם לזה של האיש על הקווים.

***

יש גם צד מואר לסיפור הזה. הוא יושב באותה עיר של מאנצ'יני ובאלוטלי. אבל הפעם אני מוכרח להודות: גם בתור אוהד נאמן של מנצ'סטר יונייטד, הרי שהסיפור הגדול באמת הפעם הוא על איך קבוצות טובות ממנה איבדו את הסיכוי לאליפות, שיונייטד אספה כנראה אתמול בפעם ה-20 בתולדות המועדון והחמישית בשש השנים האחרונות.

מעולם לא היה הפער האיכותי, על הנייר, בין מוליכת הפרמיירליג לקבוצה שמפגרת אחריה בשמונה נקודות, כה גדול - לטובת השנייה בטבלה... לסיטי יש סגל שרק בעלים שעבורו יוצא הכסף מתוך האדמה ללא הפסקה יכול להעמיד: סיטי היא קבוצה חזקה, מהירה, איכותית בדרגה כמעט בלתי נתפשת, בוודאי במונחי הפרמיירליג. לשתי הקבוצות היחידות שיכולות להתמודד איתה בעומק הסגל ואיכותו, קוראים ברצלונה וריאל מדריד. עד לפני חודשיים נראתה סיטי בדרך לאליפות בטוחה באנגליה: אל ההדחה שלה מליגת האלופות התייחסו כמעט בביטול, כשכר לימוד של קבוצה צעירה שמתמודדת לראשונה בשני מסלולים מחייבים במקביל. העובדה שמנצ'סטר יונייטד הודחה גם היא בתום שלב הבתים, הרחיקה מההדחה של הסיטי את אור הזרקורים. רק חדי העין יכלו לשים אז לב למה שיתגלה ביתר שאת בהמשך העונה: סיטי כאוסף של שחקנים היא נפלאה, אבל כקבוצה היא לא עומדת בלחץ.

פרשת החזרתו לסגל של קרלוס טבז הסורר, לקראת מה שהיה אמור להיות הפוטו פיניש של העונה, שידרה שגם המאמן מאנצ'יני, האיש היחיד שעוד איכשהו הצליח להדביק את אסופת הכוכבים שלו, גמר את העונה. זו היתה פשיטת רגל מוסרית, קריסה של סטנדרטים אנושיים ומקצועיים אל מול הצורך הדחוף להביא לקבוצת מאות מיליוני הפאונדים ולבעליה, לפחות תואר אחד. את המחיר שילמה סיטי מהר מאוד: טבז אמנם הצליח להביא להכרעה את המשחק מול צ'לסי (1-2 לסיטי), אבל ההתפרצות של באלוטלי שבאה במשחק הביתי מול סנדרלנד (3-3), הייתה המשך ישיר למצב שבו המאמן מאבד מכוחו.

***

בינתיים, בצד המואר של מנצ'סטר ושל הכדורגל האנגלי כולו, ישב לו סר אלכס פרגוסון, קשיש בשנה ה-71 לחייו, ונתן גיבוי לג'וני אוואנס. ג'וני מי? שואלים חלק מהקוראים בתמיהה. זה בדיוק הסיפור: פרגי אימן כבר שחקנים כמו קאנטונה ובקהאם, גילה את גיגס, המציא את כריסטיאנו רונאלדו, ועדיין טביעת היד האמיתית שלו ניכרת בשחקנים כמו ג'וני אוואנס יותר מכולם: מדובר בשחקן מוגבל מאוד שספק אם היה צולח מבחני קבלה בליגת העל שלנו. פרגי נתן תמיכה בלתי מוגבלת גם לשחקנים שפישלו על הדשא, בתנאי שנתנו עבור הקבוצה שלו מאה אחוז מאמץ. התוצאה לא אחרה לבוא. אוואנס, נושא לבדיחות בתחילת העונה, נבחר לשחקן המצטיין של חודש מארס בפרמיירליג, החודש המשמעותי ביותר במרוץ האליפות של יונייטד. לרשימה הזאת אפשר להוסיף גם את השוער דויד דה חאה: בתחילת העונה הוא נהג לצאת לכדורי גובה, רק כדי להבטיח שהם יפלו בצורה טובה יותר על ראשי חלוצי היריב, והנה במשחקים האחרונים הוא הביא במו ידיו נקודות.

אבל הדוגמה הטובה ביותר היא פול סקולס: בגיל 37.5 סקולס עשה משהו בלתי אפשרי, כשחזר מפרישה של שמונה חודשים היישר אל שלבי ההכרעה של הליגה הכי פיזית בעולם. סקולס לא הבריק (הוא מעולם לא הבריק), אבל הסטטיסטיקה לא משקרת: עד לחזרתו דורגה יונייטד במקום השישי באנגליה באחוז המסירות המדויקות של שחקניה. מאז שחזר הג'ינג'י עם האסטמה לשחק, היא טיפסה למקום הראשון.

***

אלא שלנתח את האליפות ה-20 של מנצ'סטר יונייטד (אלא אם כן באופן מופלא היא תשמוט יתרון של 8 נקודות בשישה משחקים שנותרו לה) בכלים מקצועיים, יהיה פשוט לחטוא לאמת: יונייטד תזכה בה רק בגלל הרוח. או האנטי-רוח: אין שום דבר רוחני בקבוצה שמאמינה בעבודה קשה, בסגל שיש בו רק כוכב אחד מה"איי-ליסט" של הכדורגל האירופי (וויין רוני), קבוצה של קאריקים ואוונסים, חוטבי עצים ושואבי מים, קבוצה שביום אפור במיוחד מביטים דרכה ורואים את ניוטון הית' של 1878, הקבוצה של פועלי הרכבת, צווארון כחול של צפון-מערב אנגליה, קבוצה שזוהרת באלפי גוונים של אפור.

באלוטלי מתנהל לו לאיטו אחרי שהורחק? מבלי להיות במגרש האימונים של יונייטד בקרינגטון, אני יכול להבטיח שאפילו גיגס וסקולס, עם יותר מ-75 שנות ניסיון משותפות, רצים מהר יותר החוצה במשחק אימון, כשפרגי מסמן להם. זה כל הסיפור.