הגרעין הקשה

ערב המפגש המתוכנן השבוע בין נציגי המעצמות לאיראן בנושא הגרעין, רוחשות השמועות על עוד "הזדמנות אחרונה" לתהליך הדיפלומטי. לפי מקורות אמריקניים, הנשיא אובמה מנופף שוב בגזר, בתקווה שאיראן תעדיף הסדר דיפלומטי על-פני "הסנקציות הנושכות" המתוכננות לקיץ.

לאיראן לא יהיה קל לקבל את החבילה המתגבשת, הכוללת את סגירת המתקן התת-קרקעי בפורדו (ליד העיר קום), את הפסקת העשרת אורניום לכדי 20% ואת העברת מה שכבר הועשר לחו"ל, תמורת תוכנית גרעין למטרות מחקר - וגם זאת בפיקוח בינלאומי. האיראנים כבר דחו על הסף את ההצעות, אף כי כדרכם לא סגרו לגמרי את הדלת להידברות.

מבחינת ארה"ב והמערב, ומבחינת הנשיא אובמה, השרוי עמוק במערכת הבחירות לנשיאות, יש בהעלאת תוכניות אלו יתרונות ברורים. אם איראן תסכים לקבל משהו שמתקרב למתווה האמריקני המוצע, זה יהיה הישג נכבד. אם לא, גם אז יש בהעלאתן יתרונות:

ראשית, פתרון הבעיה בצורה מוסכמת - אם אכן הדבר יסתייע - עדיף על-פני כל פתרון אחר, לבטח על האופציה הצבאית. אובמה מציג עצמו כמי שמציע לאיראן סולם לרדת בו מהעץ הגבוה שעליו טיפסה. הרי - בראייתו לפחות - יש עדיין זמן.

יש גם הכרה כי איראן חלשה, פגיעה ולחיצה, ולאחר הכרזת הסנקציות שתיכנסנה לתוקפן בקיץ, ולאור הקשיים הניכרים כבר עתה, היא אולי תיאות להידברות ולוויתורים.

הנשיא אובמה עצמו מחויב להידברות עם איראן. עם מצע זה הוא התמודד לנשיאות ב-1998 ותהליך זה הוא ניסה לקדם מיד עם השבעתו. בהצעותיו הוא גם מאותת ליריביו הרפובליקנים כי בניגוד אליהם הוא מקדם מדיניות.

יש בהצעה גם איתות חשוב לנוער האיראני, כי ארה"ב מוכנה לתת סיכוי נוסף לדיפלומטיה ומציעה למנהיגי איראן מוצא מכובד.

זהו גם מסר חשוב לעם האמריקני, שאין בו כל התלהבות לצאת להרפתקה צבאית נוספת במזה"ת, כי אכן הנשיא מנסה לממש את כל האופציות האחרות.

זה גם איתות לדוחפים לאופציה צבאית או ללחץ כבד יותר - כמו ישראל או ערב הסעודית - שיואילו להתאזר בסבלנות לנוכח הסיכוי המחודש להידברות.

האומנם הזדמנות אחרונה

אולם האם איראן בשלה לשינוי כה מהותי במדיניות? בעבר, כשדובר על מדיניות המקל (לחץ) והגזר (דיאלוג וויתורים) הם מיהרו לדחותה. ראשית, הם אמרו, במקל וגזר מתייחסים לבעלי חיים, אך אין הדבר ראוי ביחס למדינה עם תרבות נעלה כמו איראן. שנית, הם הבחינו כי "הגזר מורעל" - הוא אינו תוצאה של כוונות כנות, אלא נועד כפיתיון עבור צעירי איראן, כדי לקנות את לבם.

נשאלת גם השאלה: האומנם זו הזדמנות אחרונה בהחלט, כפי שמציג זאת הממשל האמריקני? לאחר שהקווים האדומים ששרטט המערב נדחו שוב ושוב והפכו לקווים האדומים הגמישים ביותר שנראו, גם "ההזדמנות האחרונה" יכולה להיות עוד הזדמנות על הדרך. איראן, לפיכך, יכולה לדחות ההצעה בתקווה שטובות ממנה תגענה; היא גם יכולה לקבל את ההזדמנות ולנצלה כדי להשחית זמן בהתדיינות חסרת תוחלת, כדי "למשוך זמן". אם תתרצה להידברות בכנות, היא ודאי תבקש שיפורים משמעותיים בהצעה. לא תהא זו דרך קלה.

מכל מקום, איראן כבר מהרה לדחות את ההצעה מכול וכול. ראש תוכנית הגרעין, פרידון עבאסי, כינה אותה "בלתי הגיונית" בעליל. הנשיא מחמוד אחמדינג'אד ביקש מהמערב לחדול מהניסיון לכפות את עמדותיו וקרא לכבד את רצונה של איראן לגרעין, המיועד לצורכי שלום בלבד. הוא הסכים, מצדו, למו"מ והבטיח כי לאיראן הצעות מעשיות משלה שאותן תעלה במפגש המתוכנן לסוף השבוע.

התוצאה יכולה להיות חזרה לאותו תסריט שהורגלנו אליו: איראן מתקשה לומר "כן" או "לא" החלטיים ותשובתה נעה בין "כן, אבל" ל"לא, אולם" - מה שיחזיר אותנו לנקודת ההתחלה. אין לשכוח כי בעבר, בעתות דחק, הסכימה איראן להצעות ומאוחר יותר נסוגה מהן, או השמיעה הצהרות שהתגלו כמשוללות יסוד.

כדי להצליח יש להעמיד שאלות ברורות, לדרוש תשובות חד-משמעיות ולקבוע לו"ז ברור למימוש. עד כה עשתה איראן הכול כדי להתחמק מהתחייבויות כאלו. רק אם הלחץ עליה יתרחב ויגבר ותוצבנה הצעות המאפשרות לאיראן לעשות פשרה תוך שמירת כבודה העצמית, יהיה סיכוי לדיפלומטיה. בינתיים אמנם מתעצם הלחץ על איראן ויש גם קולות בקרבה הקוראים לחשוב מחדש על המדיניות, אך עדיין לא ברור אם איראן הבשילה לקבלת תנאים לא-קלים כמו אלה שמציע עתה ממשל אובמה. נראה שיהיה צורך בסולם ארוך יותר.

בין לבין, גם בפגרת הפסח ממשיכים מנהיגי ישראל בהתלהמות המסורתית שלהם כל אימת שהסוגיה האיראנית עולה על הפרק, ואף מתווכחים בינם לבין עצמם אילו סייגים נוספים יש להשית על איראן. מוטב היה אם לנוכח המהלך האמריקני האחרון היו מנהיגינו גוזרים על עצמם תענית דיבור ומשאירים את ההתגוששות לארה"ב ולאיראן.

הכותב הוא נשיא המרכז למשפט ולעסקים בר"ג וחוקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוני' תל אביב