קריאת גנאי

לענישה הפלילית יש 4 מטרות: גמול, הרתעה, מניעה ושיקום. בעבר רווחה האשליה שניתן לשקם אנשים במאסר, ולכן נהגו להאריך את תקופות המאסר - בניסיון כושל לחנך אסירים.

מחקרים מלמדים כי המאסר פוגע בשיקום, ולכן כשמדובר באסירים שאינם "המסוכנים המעטים", יש להימנע ממאסר. בתפיסה המודרנית יש להפוך את השיקום לזכות חוקתית: אין לכפותו; אלא לאפשר לאסירה המעוניינת בכך תוכניות לימוד או עבודה.

גם אצלנו משקיעים מיליוני שקלים בשנה בתוכניות כאלה. על רקע זה, אם אסיר מעוניין להחזיק ספרים ולקרוא - הניתן להצדיק הגבלה על מספרם? הרי לכאורה הדבר עשוי להעניק שיקום בחינם.

בעבר קבע בית המשפט העליון כי עונש המאסר הוא רק שלילת חופש התנועה, והכלא לא אמור לחצוץ בין האסיר לכבודו וליתר זכויות האדם. חשוב שנזכור אמירה זו בבחינת פסק הדין החדש.

שתי אסירות עתרו, בסיוע האגודה לזכויות האזרח, נגד הגזירה ("מדיניות") החדשה של שירות בתי הסוהר: לפני העתירה התיר השב"ס לאסירים להחזיק 8 ספרי קריאה. בהתאם ל"מדיניות" החדשה הוגבלו הספרים המותרים להחזקה בתא לאחד (!), 4 ספרי לימוד - בתנאי שהאסיר לומד לימודים פורמליים ו-4 ספרי דת.

בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את עתירתן. לאחר הערעור לעליון שינה השב"ס את ה"מדיניות" והתיר להחזיק 3 ספרי קריאה. בנוסף, מתאפשר ל"אסיר הזכאי לכך" (דתי) להחזיק שני ספרי דת, ולאסיר שלומד רשמית גם ספרי לימוד, ובלבד שמספר הספרים הכולל יהיה עד 7 (וללא דתי - 5).

שאלותיי: באשר לספרי לימוד, מדוע כה מעטים? ולמה רק לאסירים הרשומים כלומדים? מה רע בלימוד עצמי? ומדוע להבחין לפי הדתיות? הרי גם לא-דתיים נזקקים לספרים. אין פלא, אפוא, שאסירים רבים "נדחפים" לדת.

מה עדיף שיעשו?

כיצד נימק השב"ס בפני בית המשפט העליון את הגזירה החדשה? השב"ס טען כי מדובר באיזון בין רווחת האסיר, חופש הביטוי, חופש הדת והפולחן וקידום שיקום - לבין שיקולים הנוגעים לביטחון האסירים: שוויון, שמירה על הסדר והמשמעת והיערכות לתרחישים של שריפה, התלויים בכמות החומר הדליק שבתא. בנוסף, השפעת עומס הציוד על הצפיפות, אפשרות החיפושים וניוד האסירים.

ראשית, לשריפות. בדירות המגורים שלנו, ואפילו בחדרי הילדים, ניצבים ספרים רבים מאוד. בעקבות טיעון זה הייתי מצפה להמלצה לציבור לרוקן את חדרי הילדים מספרים.

שנית, תירוצי השב"ס אינם מצדיקים התערבות במספר הספרים שמחזיקה האסירה. ניתן להשיג את מטרותיו בדרך פשוטה: להקציב לכל אסירה נפח אחסון מסוים, ארון, שתחליט כמה ספרים יהיו בו לצד חפצים אחרים. הקריטריון הוא נפח האחסון ולא סוג ומספר החפצים (למעט, כמובן, חפצים אסורים כגון נשק וסמים).

שלישית, בעניין הביטחון - מה טוב מאסירים שקוראים? מה עדיף שיעשו?

השופטת דורית ביניש, שדנה בפגיעה בחופש הביטוי, קבעה כי 3 ספרים המוחזקים בתא מאפשרים לאסיר לממש את חופש הביטוי שלו. זאת, בהתחשב באפשרות להחליף ספרים בספרייה (המוגבלת מאוד!) של הכלא, פעם בשבוע.

ה-א-מ-נ-ם-? ומה אם יש לאסירה ספרים עם קשר סנטימנטלי? ואם היא קוראת ומהר כמה ספרים במקביל? ואם היא רוצה להשוות בין ספרים או לכתוב בעצמה מאמר או ספר, תוך הסתמכות על ספרים? אולי האסירה נוהגת לחזור על קטעים? ואולי הספרים הם חלק מזיכרונותיה - חלק ממנה? לאחר שאלות אלה, הקביעה כי אין כאן פגיעה משמעותית בחופש הביטוי מביכה, שכן משופטים הייתי מצפה להבנת הצורך בספרים.

במכתב לאחיו כתב דוסטויבסקי כי בתקופת מאסרו הדבר הקשה לו ביותר היה הניתוק מהספרים. חבל שבית המשפט העליון אישר את ההגבלה. אינני מוצא הצדקה לכך, וחוששני שמדובר באיוולת: אילו קיווינו שהאסירים יעסקו בפעילות - קריאה הייתה הטוענת לכתר.

הכותב הוא ראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן.