גזר דין לדוגמה: עדנה ארבל מחמירה בעונש על אונס בת 17

"נערה עוצרת טרמפ בלילה, משוחחת ומדברת בקלילות ומעשנת סיגריה, אינה עילה להפכה לטרף קל" ■ הנאשם, שערער על עונש של 4 שנות מאסר בפועל, קיבל בבית המשפט העליון עונש של 6 שנות מאסר בפועל ■ הורידו את גזר הדין המלא

בית המשפט העליון החליט לאחרונה להחמיר בעונשו של נאשם שהורשע באונס נערה בת 17.5. בכך אין אלא שגרה משפטית, אך הכרעת הערעור, בראשות השופטת עדנה ארבל, מספקת חרך ראוי לדרך - מעוררת הכבוד, במקרה זה - שבה פועלת המערכת המשפטית בישראל.

הנאשם, ששמו נאסר לפרסום, ערער על עונש של 4 שנות מאסר בפועל שניתן לו בבית המשפט המחוזי בירושלים. כמו כן, המחוזי קבע עונש של שנת מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 2,000 שקל ופיצוי למתלוננת בסך 30,000 שקל. הערעור והערעור שמנגד שהגישה המדינה נחתו על שולחנם של השופטים העליונים עדנה ארבל, סלים ג'ובראן וניל הנדל.

השופטת ארבל מתארת את עיקרי העובדות והאירועים במקרה: "נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ומעשה סדום".

לפי התיאור בכתב האישום, שעליו חזר המחוזי בהכרעת דינו, המערער עצר טרמפ לקטינה בת 17.5 ביציאה מהעיר בית-שמש, הבטיח להסיעה לביתה במושב זכריה, לא עשה זאת, סירב שוב ושוב לבקשותיה להחזירה לביתה, אנס אותה באכזריות רבה ורק אחר-כך הסיע את המתלוננת לביתה. "היא נכנסה לביתה פצועה, המומה ופרצה בבכי".

בנוגע לראיות כותבת ארבל: "העדות המרכזית במחוזי הייתה עדותה של המתלוננת, תלמידת תיכון, שגוללה את מסכת האירועים והמעשים שביצע בה המערער. היא העידה שבערב האירוע חגגה את יום הולדתה והייתה אמורה לישון אצל חברתה בבית-שמש, אולם הסתבר כי החברה אמורה לקום בבוקר לעבודה, ומשכך החליטה המתלוננת לחזור לביתה. היא לוותה על-ידי שתי חברות במטרה לתפוס טרמפ לביתה במושב זכריה. בהמשך תיארה את האירועים המתוארים בכתב האישום.

"בית המשפט, הגם שמצא סתירות ותמיהות בגירסתה, סבר כי מדובר בעניינים פריפריאליים שאינם נוגעים לאירועי אותו לילה. באשר לאמינות גירסתה קבע כי גירסתה של המתלוננת על מהלך הדברים עם הנאשם הייתה ברורה, הגיונית וקוהרנטית, תיאוריה אותנטיים מתוך מתן ביטוי לפחדים ולחששות שחוותה.

"בית המשפט ציין כי המתלוננת לא הסתירה פרטים פחות נוחים לה בגירסתה, כמו נסיעה בטרמפים באישון לילה, העובדה שעישנה סיגריות ושהסכימה להתלוות לנאשם. בית המשפט האמין למתלוננת כי עמדה על דעתה וביקשה מהמערער שיביאה לביתה, וסירבה להיוותר עימו במקום סגור ומבודד, כמו גם סירבה להיכנס לביתו ולמקום מבודד ביער.

"בית המשפט מצא תמיכות לגירסתה של המתלוננת בעדות אחיה הצעיר שנכנס באותו לילה הביתה ושמע אותה בוכה, ובדברי אמה של המתלוננת ששמעה את בכייה ושאלה אותה רק למחרת כיצד חזרה הביתה, שהרי הייתה אמורה לישון אצל חברה, ומתגובתה הבינה שקרה משהו.

"על-פי תיאור האם, היא מצאה את המתלוננת רועדת, קפואה במיטה, שוכבת בבגדיה, וכשניסתה לעזור לה להתפשט ראתה שהחזייה שלה מוכתמת בדם. האם העידה כי אמרה למתלוננת שהן הולכות לתחנת המשטרה. האם תיארה את מצבה של בתה מאז המקרה - מתקשה לישון בלילות, ירדה בלימודים, פוחדת לצאת מהבית ונזקקת לטיפול פסיכולוגי.

"בית המשפט מצא כי הממצאים הרפואיים, כמו שפשוף בשפתה, שריטות וחבלות ברגליה, כמו גם סימני שפשוף באיבר מינה, תואמים את סיפורה. בית המשפט קבע כי הסימנים שנמצאו על גופה מעידים על שימוש בכוח - ולא על מגע מיני נינוח כפי שניסה המערער להציג... בית דחה המשפט את גירסת המערער, לפיה כל הערב התנהל ביניהם על בסיס רצון והסכמה מצידה של המתלוננת".

באי-כוחו של המערער, עו"ד כץ ועו"ד ליטן, טענו כי יש הצדקה להתערב בהכרעת הדין, מאחר שהקביעות העובדתיות והמסקנות אינן הולמות את מסכת הראיות שהוצגה בפני בית המשפט. לטענתם, המשטרה ניהלה חקירה רשלנית ולא ראויה, ולמעשה, על-פי חוות-דעת הרופא פצעי המתלוננת "היו יכולים להיגרם במסגרת מגע מיני נינוח ומתוך הסכמה".

כותבת ארבל בשלב הדיון: "ייאמר כבר בפתח הדברים כי לאחר שעיינתי בגירסת המתלוננת, כמו גם בעדויות וההודעות הנוספות שניתנו, והאזנתי לקלטות שהוגשו, מצאתי כי דבריה של המתלוננת יוצרים תשתית קוהרנטית וברורה, אליה מתווספות ראיות נוספות, ובראשן עדויות האח והאם, כמו גם הממצאים הרפואיים, שיש בהן להוכיח את אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר...

"מדובר בענייננו בממצאים עובדתיים ולא במסקנות שגויות כטענת הסנגורים... המתלוננת מסרה את תלונתה במשטרה פחות מ-24 שעות לאחר האירוע כשהיא עדיין כואבת ופגועה. המתלוננת שוחחה עם המערער בהנחיית המשטרה ואף התייצבה לעימות קשה מולו, פרסה את גירסתה בבית המשפט לאורך עשרות עמודים, נחקרה חקירה נגדית נוקבת של עו"ד ליטן, כמו גם ענתה לשאלות שנשאלה על-ידי כל אחד מ-3 השופטים להרכב.

"היא עמדה בנחישות על גירסתה, הסבירה שוב ושוב שנסעה עם המערער כי לא חשבה שכך יקרה, התנגדה מאוד למעשיו בהיותם בפארק והביעה את התנגדותה תוך השתוללות ברכב שגרמה להידלקות האורות וצפירת הרכב.

"היא נשאלת על-ידי הסנגור לפרטי-פרטים, לדוגמה היכן האור שהדליקה והאם נכון שרגל אחת שלו הייתה באותו שלב מעל מוט ההילוכים, והיא אינה מתבלבלת ומשיבה בדייקנות, בשטף ובביטחון על הקורות אותה ברגעים הכי קשים, כיצד התנגדה וכיצד המערער השתלט עליה, תפס לה את הידיים והתחיל להוריד את החולצה ועבר למכנסיים..."

כמו כן, קובעת ארבל: "המתלוננת הודתה כי שיקרה ביחס לגילה והסבירה כי היא נמצאת עם שכבת גיל של תלמידים שגדולים ממנה, ועל מנת להרגיש כבני גילה היא נוהגת לומר את הגיל שלהם - גיל 17.5 שנה. היא לא ניסתה להתחמק מהתשובה או מהעובדה שכך נהגה, כשם שלא הסתירה שנסעה בטרמפים בלילה, שעישנה ושהתלוותה בהסכמה למערער בנסיעתו...

"עדות המתלוננת, גם אם אינה מושלמת, אין פרוש הדבר שהיא אינה שלמה. וככל שנותרו בה לקויים ופגמים, מתגמדים הם נוכח גרעין האמת המוצק שבגירסתה".

וגזר הדין? "העבירות בהן הורשע המערער הן מהחמורות בספר החוקים, כאשר לעבירת האינוס נקבע עונש מזערי בחוק. למתלוננת נגרמו פגיעות פיזיות ונפשיות שקיבלו ביטוי מפורט בתסקיר נפגעת העבירה, הסתגרות, פחדים, אובדן ביטחון עצמי, קושי בהתמודדות בלימודים ובשירות, חוסר אמון בעצמה ובסובב אותה. כן פורטו השלכות פגיעתה על מצבה האישי ועל המשפחה כולה...

"העובדה שנערה עוצרת טרמפ בלילה, משוחחת ומדברת בקלילות ומעשנת סיגריה, אינה עילה להפכה לטרף קל. המתלוננת נתנה אמון במערער הבוגר ממנה כמעט פי שניים בגיל, הוא ניצל את האמון שנתנה בו, לא עצר ליד ביתה והמשיך במטרה להשיג מטרתו - לקיים עימה יחסי מין. הסיטואציה בה מצאה את עצמה ביער באישון לילה במכוניתו, נאבקת בכל דרך להניאו ממעשיו, פוחדת וחוששת, כאשר גם הפלאפון האישי נפל ולא היה ברשותה, היא סיטואציה קשה, המצדיקה ענישה קשה.

"בית המשפט המחוזי הקל עם המערער בהשיתו עליו עונש של 4 שנות מאסר... בית המשפט התעלם מכך שהמערער הורשע בעבירה נוספת של מעשה סדום, כמו גם התעלם מכוונת המחוקק בקובעו עונש מזערי לתת ביטוי לחומרה שהוא רואה בביצוע עבירות מסוג זה... העונש המוטל על נאשם בעבירות חמורות כגון אלה מטרתו בין היתר להעביר מסר המגן על האוטונומיה של האישה על גופה ועל כבודה, כדי שיהיה בו לעודד נשים לבוא ולהתלונן בעבירות מסוג זה, על אף הקשיים הרבים הכרוכים בכך".

ארבל מביעה גם את שאט-נפשה מטיעון פרקליטיו של המערער, שהפנו את בית המשפט לתמונותיה של המתלוננת בפייסבוק, כדי להראות כביכול כי אופייה מתירני. "הפניה זו אינה ראויה לטעמי, ועשויה בכך להיגרם פגיעה בפרטיותה ובכבודה של המתלוננת", כותבת ארבל. "האופן בו בוחר אדם להציג עצמו ברשת חברתית - אין לו דבר וחצי דבר עם האירועים והמעשים הקשים שנידונו בפנינו. לדעתי, ראוי היה לטענה זו שלא תועלה".

בשורה התחתונה, החליט העליון להחמיר בעונשו של המערער ולהעמידו על 6 שנות מאסר בפועל.

צרו איתנו קשר *5988