מתי גולן נפרד ממבקרת הטלוויזיה הדה בושס שהלכה לעולמה

אצל הדה השנינות הייתה אמיתית - ובעיקר תרבותית; היא באה אל מקצוע העיתונות מצוידת בכלים אינטלקטואלים רבי-עוצמה

כששמעתי על מותה של הדה בושס אתמול (א), ראיתי אותה בזכרוני יוצאת מחדרו של העורך הראשי גרשום שוקן, מטופפת על עקביה הגבוהים לכיוון חדרי. על שפתיה החיוך הבושסי המיוחד, שילוב של משובה, ביישנות, וחרדתיות נשית.

השיחות איתה היו אחד הרגעים הכיפיים שהיו לי בתפקיד העורך האחראי. אפשר היה לדבר איתה על ספרות, קולנוע, תיאטרון, וכמובן טלוויזיה. אבל הנושא שהכי עינג אותה היה רכילות. מי בעד מי, מי נגד מי, מי על מי - אבל בתנאי שזו תהיה רכילות מרושעת. גם עליה.

לא היו הרבה דברים שגרמו לה יותר עונג, מאשר לשמוע שמישהו אמר עליה שהיא מרשעת. "באמת? מה עוד הוא אמר?". היא קיבלה הגדרות כאלה כמחמאה, הן ביטאו בעיניה את הצלחתה, שהרי היא לא התכוונה לכתוב דברים נחמדים, היא לא רצתה שיאמרו עליה שכתבה דברים "נחמדים". או, ישמור השם, שהיא "נחמדה". אוה, לא.

טור שחייבים לקרוא

הדה, במידה רבה, המציאה את ביקורת הטלוויזיה, אבל לא זו הנכתבת היום. מבקרי הטלוויזיה בשנים האחרונות משתייכים אל הזן שאני קורא ה"שנונים", אלה המבקשים בכל מחיר להפגין חדות, המתחלפת אצלם פעמים רבות בוולגריות ובורות.

אצל הדה השנינות הייתה אמיתית - ובעיקר תרבותית. היא באה אל מקצוע העיתונות מצוידת בכלים אינטלקטואלים רבי-עוצמה. כאשר היא חיברה כלים אלה עם המזג הביקורתי השנון, לעתים המרושע, התקבלה המזיגה שהפכה את הדיים הדה בושס למושג, למוסד. ואת הטור שלה לאחד הדברים שאנשים "חייבים לקרוא".

לומר שהיא הייתה מבקרת טלוויזיה זה לא לדייק. אמנם זה מה שהטור שלה היה צריך להיות, אבל בידיה של האישה הדעתנית מאוד הזאת, הפך הטור מהר מאוד לטור אישי. היא השתמשה בתוכניות הטלוויזיה שאותן הייתה אמורה לבקר כדי להביע באמצעותן את דעתה על הכול. כל מה שחשבה על מעשים ואנשים. והיה לה מה לומר על כל דבר.

מי ש"גילה" את הדה היה גרשום שוקן, שראה בה את הפוטנציאל כאשר באה לעבוד בעיתון בתפקידי מזכירות. הוא נתן לה תפקידי כתיבה, שמהר מאד היא הפכה אותם לפניני דעתנות עיתונאית.

מהרגע הראשון היה גרשום שוקן למנטור שלה, מצנאט אם תרצו. היה להם ריטואל קבוע של פגישות שבועיות, שבהן היו משוחחים על הכול. תשוקתו הגדולה ביותר של שוקן הייתה ספרות, והוא מצא בבושס בת שיח ראויה בתחום זה. תשוקתו האחרת הייתה רכילות, וגם בעניין זה בושס לא אכזבה אותו.

לא מצאה את מקומה

שוקן האב הלך לעולמו, ולעיתון בא דור חדש שלא ידע להעריך את בושס. ואולי הידידות ההדוקה עם האבא הייתה בעוכריה מול הבן עמוס שירש אותו.

מכל מקום, הדה לא מצאה יותר את מקומה ב"הארץ", שבו עבדה כ-30 שנה, וחבל. היא הייתה יכולה לתרום עוד הרבה, אם לא כמבקרת טלוויזיה, אז בוודאי כמבקרת ספרות.

השילוב הנשי המרתק והמושך ביותר בעיניי הוא של אינטליגנציה עם ממזריות. להדה היה את זה - ובנוסף גם עצב גדול ועמוק, שאותו התאמצה להסתיר.