רוצים לדעת איך ישראל נראית מכאן? כמו הבריון של השכונה, כמו גרסה דוחה של הקוזאק הנגזל; אין נשיא אמריקני שיחון בוגד יהודי - וסא"ל אייזנר הרביץ גם לי

בפרק ששודר השבוע בארה"ב בסדרת הטלוויזיה החדשה "מג'יק סיטי", נראתה אשתו המבקשת להתגייר של אייק, מנהל המלון היהודי במיאמי, שוכבת במיטה בבייבי-דול וקוראת את "אקסודוס". כאשר אייק שאל אותה מה קרה, היא ענתה שהיא לוקחת את הגיור שלה ברצינות.

בעונה מוקדמת של "מד מן", הגיעה חבורת ישראלים למשרד הפרסום של דון דרייפר לבקש עזרה לקדם את דימויה של המדינה. כדי להתכונן למשימה קראו במשרד את "אקסודוס". אלה חומרים שמהם עשויה צמרמורת. השיער סומר כאשר מתווכים אותנו לקהל שמסוגל לעכל את ישראל רק במנות קטנות ונימוחות. אבל חלפו הימים הפשוטים שבהם היה "אקסודוס" כרטיס הביקור שלנו. כאשר המבטא שלי באנגלית מסגיר אותי בסופרמרקט ומישהו מתגבר על חינוכו הטוב ושואל מאיפה אני במקור, אני עונה: מצרפת.

אפילו האקס-פטריוטים החריפים ביותר מתקשים להגן בימים אלה על נמל הבית הסוער. אקספטים בקיצור, הם מהגרים לטווח קצר או ארוך, ובעת האחרונה אנו מתקשים, לעתים עד כדי תבוסה ניצחת, להגן על שיקול הדעת של המושלים במולדת.

במקבץ שיקולי הדעת וההתנהגות המביכה שהגישה ישראל לעולם בחודשים האחרונים, ירדו המניות שלנו בערך כמו בהתרסקות הבורסה ב-2008; מפרשת נועם חומסקי, דרך התנגשות הענקים האינטלקטואלית אלי ישי-גינטר גראס, ההנחתות שמוריד נתניהו על אובמה ודברי הפרשנות שלו בעניין האיראני, פנייתו המתבזה של הנשיא שמעון פרס לעמיתו האמריקני בבקשה שיחון את המרגל ג'ונתן פולארד, ועד הכאתו של המפגין הדני בידי סא"ל אייזנר - כל אלה ממררים את חיינו.

דה-לגיטימציה מסוכנת

מקובל עליי מראש ולמפרע שחיי המהגרים ממנה אינם נתון בשיקול הדעת הלאומי של ישראל. באותה מידה היה נחמד אילו לא היו עולות הצעות חוק המבקשות להעניק לנו זכות הצבעה ואם היה נחסך מאיתנו הקמפיין הממשלתי המושקע באינטרנט, להחזיר אותנו הביתה בתנאים מועדפים. 10% הנחה על כרטיסי הטיסה באל על והשלמת הכנסה מובטחת של 1,080 שקל לזוג לחצי שנה, אינם הפיתויים שישיבו אותנו לישראל.

מה שישראל עושה לנו ולעצמה בימים אלה, זה תהליך מתמשך ומסוכן של דה-לגיטימציה שהגיעה לשיאים חדשים. בניגוד לדעה הרווחת, מהגרים הם שגרירי הרצון טוב היעילים ביותר שיש לישראל. כל עוד איננו עושים את המעשה המכוער מכול ותורמים את קולנו לעדת המגדפים ההולכת וגדלה כאן, חובה לראות בנו פטריוטים. עד כדי כך שמצאתי את עצמי כותב בערב פסח האחרון ב"פורטלנד הראלד", עיתון במיין, דברי הבל מיותרים על החג. דברים שלא הייתי כותב בעברית תחת איומי אקדח.

זה מעשה נבער לבקש מנשיא אמריקני לחון בוגד יהודי עבור בצע כסף, שקודם שריגל למען ישראל מכר סודות לאחרים. פנייתו של פרס מעידה על חוסר הבנה מדאיג של האתוס האמריקני. אין נשיא אמריקני שיחון את פולארד, ולא משנה מה יהיה ההחזר המיידי על הג'סטה. המחיר שישלם מבית, בלתי-אפשרי לכהונתו.

צילומו של הסמח"ט החובט בעמודים הראשונים של עיתונים באמריקה והמציאות העמוקה והמייאשת שהוא מייצג, מפרק מאיתנו את שארית התחמושת. כנ"ל ההחלטות השרירותיות והמקארתיסטיות, לאסור את כניסתם של מי שביקורתם על ישראל חורגת מהקווים הדמיוניים שהממשלה מציירת מהרהורי ליבה.

הרושם המתעצם כאן באחרונה הוא שישראל מייצרת איומים לא-קיומיים עליה כדי לקנות את אהדת העולם. זו גרסה דוחה במיוחד של הקוזאק הנגזל. מצד אחד, מבקשת ישראל מאמריקה שתכיר בה כשריף אזורי שיכול להסיר מהעולם את האיום האיראני בשליפת מטס אחד; מצד שני, היא מתבכיינת נוכח "מטס" פלסטיני וירטואלי.

חלקנו במציאות הזאת קטן, אבל הדה-לגיטימציה העוברת עלינו היא אמיתית ומאיימת. ישראל נתפסת כבריון של השכונה. כנופייה שפעם בשבוע עוברת במכונית בטריטוריה של הכנופייה המתחרה, לדרייב-ביי מנשק אוטומטי.

היו ימים, בשנות ה-70 למשל, בפאזה של מבצע אנטבה וטרם שהתברר היקף סיפור האהבה הישראלי עם השטחים הכבושים, שהיה לגיטימי להיות ישראלי באמריקה. אני יודע כי חייתי אז כאן ולא התחפשתי לצרפתי. מהיום שבו החליטו המקומיים בטונדרה שבה אנו מתגוררים שאנחנו מצרפת, לא תיקנתי אותם. כנראה שזה היין, הגבינות והמדאם שהסגירו אותנו. וכמובן המבטא מקפל האוזניים.

ככל שאני רוצה, בעיקר במדינה המתקשה בהבנת הישראליות, קשה לעצור את מרוצת החיים כדי להגן על מעשיה של ישראל. לא הייתי מגן עליהם אילו הייתי חי ברמת השרון ולא אתחפש כדי להגן עליהם כאן. אם רוצים ואם לאו, בין ישראל למהגריה מתקיימים יחסי גומלין. בעת הזאת אנחנו יוצאים מהיחסים הללו מוכים שוק על ירך. הם שומטים את זכות הקיום הלגיטימית שלנו מתחת לרגלינו ומותירים אותנו דיירים זמניים או סוג של הומלסים.

הטור התפרסם לראשונה במדור הדעות של עיתון "גלובס"