אבי לוזון הוא התקווה

המיאוס שהצליח היו"ר לייצר סביב הכדורגל הישראלי בתקופתו, והנוכחות המתריסה שלו, הם כנראה חלון ההזדמנויות הגדול ביותר שנפתח כדי לשנות כאן משהו

1. בימים שהכל קורס כאן מתחת לידיים שלו, אבי לוזון יצא למשרדי אופ"א בשווייץ לתרום מניסיונו העשיר ולהציע איך לתקן את הקלקולים בכדורגל האירופי. בזמן שהטוטו/שרת הספורט/המשטרה/מבקר המדינה/התקשורת/אנשי ציבור/פוליטיקאים רובצים על הפגר שנשאר מהכדורגל הישראלי, היו"ר מקדיש מזמנו וממרצו לישיבה באיזו ועדה של אופ"א, אותה קיבל בזכות מינוי שסידרו לו אנשי שלומו בהתאחדות לכדורגל.

לעובדה שלוזון לא נמצא פה עכשיו ברגע השפל הגדול של הכדורגל הישראלי, אין באמת משמעות. בשלב הזה של פעילותו הציבורית בכדורגל, הוא הגיע לנקודה שמה שיעשה או לא יעשה ייראה רע. הוא נוסע לאופ"א - זה לא נראה טוב. הוא נשאר בארץ וגוזר על עצמו שתיקה - זה לא נראה טוב. כשהוא יגיב - זה גם לא ייראה טוב.

הציבור הישראלי לא רוצה יותר את אבי לוזון. בצדק. לא משנה כרגע שמסדרונות ההתאחדות היו מטונפים לפני מינויו של לוזון לתפקיד. לא משנה שהבלגן סביב מבנה בתי הדין והמינוי הלא-נגמר של תובע ההתאחדות היו בעייתיים לפני שלוזון חלם להיות יו"ר. אירועים חגיגיים לכדורגל הישראלי הופכים לכישלון של לוזון ושל הכדורגל: אירוח טורניר יורו 2013 לנבחרות צעירות, שבכל מדינת כדורגל מתפתחת יכול להיחשב לציון דרך, נחגג רבע שעה ואח"כ כבר נתפס אצל רוב הציבור לא טוב, כי מה היו"ר מביא לפה אירועי יח"צ בזמן שביום יום הכל רקוב ולא מטופל. אירוע חניכת בית הנבחרות הפך ליום הזיכרון הפרטי של אבי לוזון וליום חגו של אוהד הכדורגל, לאור השפיץ הפומבי שקיבל שם היו"ר משרת הספורט, בנוכחות מצלמות טלוויזיה והפטרון פלאטיני.

האנשים הבכירים ביותר בהתאחדות לכדורגל הודו בפניי מספר פעמים בקול רפה, כי מבחינה ציבורית לפעילות שלהם - תהיה טובה או לא טובה, ילכו עם עניבות או בלי עניבות - אין שום סיכוי להצליח "כל עוד אבי לוזון ימשיך להסתובב לנו פה".

אבי לוזון הוא לא הבעיה של הכדורגל הישראלי. הוא התקווה. המיאוס שהצליח לייצר סביב הכדורגל הישראלי בתקופתו והנוכחות המתריסה שלו הם כנראה חלון ההזדמנויות הגדול ביותר שנפתח כדי לשנות כאן משהו. תרומתו הגדולה היא בשפל שאליו הגיע הכדורגל. ועל כך נאמר לו תודה. מכאן והלאה נמשיך - ברשותך, אבי - בלעדיך.

2. צירוף הפלא "מינהלת ליגה" שעף לאוויר בתקופה האחרונה הפך לאיזושהי נוסחה בדוקה להצלת הכדורגל הישראלי. פתרון שיבריא את הכדורגל ויעמיד כאן גוף מקצועי שלא רואה פוליטיקה ממטר וכולו חף מאינטרסים. שפתאום לא תהיה אלימות, והכל יבוא על מקומו בשלום. אבל רגע, מי בדיוק יישב באותה מינהלת ליגה? אלו אותם בעלי קבוצות אינטרסנטים, חלקם אנשים שנכנסו לכדורגל בדרכים לא דרכים, חלקם הם אלו שמייצגים את הבעיות הנוכחיות של הכדורגל, ומגיעים מאותה קבוצה שמנהלת את חיי היום-יום הרעועים שלו. טביב, עמוס לוזון, גל יוסף ודמאיו, בן זקן. כולם יהיו שם גם בגלגול הבא. עם אותם אינטרסים, קומבינות, תרגילים, דילים, אתה תיתן לי פה ואני אחזיר לך שם.

מה הפתרון אם כך? מאחר והגענו גם כך לתחתית הבור, צריך כנראה לבחור בין שתי אופציות: זאת שהביאה את הכדורגל הישראלי לתחתית הבור (להשאיר את הכדורגל בידי ההתאחדות); או זאת שטרם ניסינו אבל כולם יודעים עמוק בפנים שאין סיכוי שתצעיד את הכדורגל הישראלי מילימיטר החוצה מהבור (מינהלת).

גם אם ברור שהסיכוי להצלחת האופציה השנייה הוא אפס, תמיד עדיף אפס על מינוס אחד.