או שיש לך את זה, או שאתה עצוב

השלתי מעלי נעלי לכה וגרבי צמר, מרדתי בבית שהגישו בו תה רק בכוסות חרסינה

יש לי דיאלוג פנימי מורכב עם המקום שיודע להפוך כל רגע לטקס, שלא לומר פסטיבל. בחיי הבוגרים השלתי מעליי תשעה טון של היסטוריית נעלי לכה וגרבי צמר מתוחים עד הברכיים, וכל יתר שאריות הטקס המוקפד שהוטמע בי במסירות אין קץ.

השתחררתי. אבל למרות ההרשאה הפנימית והקצוות הפרומים שבהם אני מתנהלת בשנים האחרונות, המקום החגיגי, הטקסי והמואר הזה הוא נוף ילדותי, ורבים מחלקיו זכורים לי לטוב, עוטפים ורכים, מפנקים ומעלים ניחוח של עולם אהוב ומוצלח שכבר איננו.

עולם שבו ילדות קוראות בקפידה בין שתיים לארבע את סדרת ספרי "אן מאבונלי" ("האסופית", בשבילכם); שהסאונד הכי מוכר בו הוא חריקת המגירות בכוננית העץ העתיקה, שבה נשמרו בקפידה המפיות המעומלנות, ושעליה הונחו, על מגש, כלי הכסף המצוחצחים; שבמקום לצבוע בצבעי עיפרון לימדו אותי איך קושרים וסוגרים בעזרת חוט של עירית מובחרת בלינצ'ס דקיק, כדי לשוות לו צורה של שקית מתנה.

בית שמשנע מזון במגשים, שחטא גדול הוא להגיש תה במאג ולא בכוס חרסינה דקיקה, שאין טלוויזיה בסלון, אלא בחדר המגורים, שסוכר מוגש בקוביות, ולא אוכלים בלי צלחת, ובטח שלא מנגבים ידיים במכנסיים. קשה לי לתאר את כל אלו במילים, בלי לצאת איזו אנה קרנינה, אבל זה ממש לא היה בית של אמצעים, אלא של גינונים, וכאלה - תודה לאל - לא חסרו.

בכל אלו מרדתי. מרד די מנומס, מאוד עדין ולא קולני, אבל מרד. אני מרגישה אותו, כמו ממתק אסור, בכל פעם שאני מצליחה לחלץ את מבוקשי מתוך מגירה מתפקעת, תכולתה הפוכה והיא נסגרת רק בקושי. ואני לא יכולה להתאפק ומביטה קצת בגאווה מבחוץ על עצמי, על הבלגן והחופש, וגם קצת מתפללת שהמתים לא עושים ביקורי בית אצל שאר בשרם החי, כי אחרת אני מה זה בצרות, שחבל.

בשאר מאפייני הבית שלי חשבתי שגם מרדתי: אני לא עושה דברים מאוד חשובים, לא מארחת כל יום 20 איש לארוחה שבישלתי בעצמי, לא הלכתי לפוליטיקה, אני לא חוקרת שתמצא תרופה לסרטן, גם לא בעוד עשור, בעתיד הקרוב רוב הסיכויים שלא אפתור בעיות קיומיות, ובסוף היום אני עושה את מה שאני מרגישה שהוא האומנות שלי, ודי בקטן.

מצד שני, שום דבר בי לא מוכן לקחת את עצמי בקטן. אני מכורה לחוויה שהחיים יכולים לתת, בגלל היכרותי הקרובה והאינטימית עם החיים מהצד הזה שלהם. וממש לא מדובר בחוגי סילון או בקבלות פנים במעמד שועי ארץ או עולם, ובטח שאין עסקינן בדברים שקונים בכסף גדול, ואפילו לא בכסף קטן.

העניין הוא באותה הקפדה עצמית על פעולות שגרתיות דווקא, שמאפשרת חוויה לסביבה הקרובה, שעושה בתשומת לב ובאהבה, שמפנקת בעצם נתינתה. שהווייתה בכללותה אומרת חשיבות וטקס, שיודעת להכין בגדים על הרדיאטור כשקר, שיש לה תחת היד את כל המצרכים למרק או לעוגה, שמפנקת את עצמה בדרך להתמודדות באשר היא, אפילו אם הפינוק הזה הוא רק חיוך מפרגן, ולא זר פרחים מושלם בסידורו.

חוויה שמגוננת על הקיים ומלטפת אותו בהערכה, בחיבה ובאהבה, שנותנת. בלי חשבון וכל הזמן. שמכירה בערך הפידבק.

ובדיוק בטריטוריה הזו יוצאת ממני בשיא פריחתה הילדה המחונכת להפליא שמרדה, אבל נשארה עם החוויה של החיים הגדולים מהחיים. שיודעת אל נכון שהעמילן בסדינים הוא לא הקטע, הקטע הוא היד שהציעה אותם בנדיבות ובאהבה.

כי מעבר לרשימת המכולת שמתעקשת לראות בגיחוך את העולם המוקפד שבו גדלתי, אני לא באמת בזה לכללי הטקס המופלאים של נוף ילדותי. לא בהבנה המהותית והעמוקה שלהם, שהכול זה הרי נקודת מבט: איך לוקחים את הדברים, שמשפיעה מאוד גם על ה"לאן" הם יכולים להגיע.

בית שחינך לראש זקוף, לב כנה והרבה כוונה. שלקח ברצינות כל משימה - מקטנה ושולית ועד ענקית וקיומית. ובמבט מפוכח הרי ברור שמשהו, ואולי הרבה יותר ממשהו, נטמע. כי בסופו של דבר, קשר העירית בבלינצ'ס הוא מטאפורי, הרבה יותר מפיזי.

יש פה השקפה, תפיסת עולם, שמסרבת לראות את החיים כמסע שהולך מנקודת הבוקר לנקודת הערב כמו סיזיפוס היווני, אלא מתעקשת על החבילה השלמה, על מסע חווייתי של קולות וצלילים ואורות, ויכולת להכיר ולאמץ אותו אליך בחום, כי בזאת באמת מותר האדם מן הבהמה. באומנות החיים. בחגיגיות פנימית. בטקס אילם. וזה משהו שאו שיש לך אותו, או שאתה עצוב.