העליון: פושט רגל לא יהיה פטור מתשלום דוחות חניה

"באיזון שערך המחוקק בין הרצון לאפשר לפושט רגל לפתוח פרק נקי בחייו הכלכליים, לבין התכליות העומדות ביסוד הענישה בפלילים, נקבע... כי ידה של הענישה הפלילית תהא על העליונה". זה הרציו העומד בבסיס הלכה חדשה שנוסדה עתה על-ידי בית המשפט העליון: הפטר, המוענק לפושט רגל, שעמד בהסדר, אליו הגיע עם נושיו, אינו פוטר אותו מתשלום קנסות חניה שהוטלו עליו על-ידי העירייה.

ההלכה נקבעה במסגרת ערעורה של עיריית טבריה (שיוצגה בידי עו"ד יצחק וייסמן) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שהורה על ביטול הליכי הגבייה, שנקטה העירייה נגד אבנר סינואני, בגין קנסות חניה. כך הורה בית המשפט המחוזי לאחר שקנסות החניה הפכו חלוטים עוד לפני שהליכי פשיטת-הרגל של סינואני החלו ולפני שהוא הגיע להסדר עם נושיו וזכה להפטר, לאחר שקיים אותו עד תום. השופט דני צרפתי קבע כי משהעירייה לא הגישה תביעת חוב, במסגרת הליכי פשיטת-הרגל של סינואני, יש להחיל את ההפטר גם על חובותיו כלפיה.

"דף חדש" בחייו הכלכליים

העירייה ערערה על כך. הכונס הרשמי, שנוטל חלק בהליכים שכאלה, צידד בסינואני דווקא. באמצעות עו"ד טובה פריש, הוא טען כי ההפטר חל על חובותיו של סינואני לעירייה מטעמים נוספים על זה, שעליו ביסס צרפתי את החלטתו.

נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, הידוע גם כאורים והתומים של דיני פשיטת-הרגל בישראל, לא ראה את הדברים עין בעין עם הכונס הרשמי.

תחילה, הוא ראה להזכיר את המסלולים השונים, שהדין מתווה לסיום הליך של פשיטת-רגל. הליך כזה יכול להסתיים בפשרה או בהסדר, כפי שאכן קרה בעניינו של סינואני. במסלול זה החייב ונושיו מגבשים הסדר, וככל שזה מתקבל על-ידי הרוב הדרוש של הנושים, הוא מחייב גם את אלה, שהתנגדו לו. על-פי הדין, חייב המקיים את הסדר הנושים יהיה פטור מכל חובותיו, שהיו בני תביעה בהליך פשיטת-הרגל, למעט חוב בגין פסק דין למזונות.

מסלול נוסף, "המסלול הטבעי לסיום הליכי פשיטת-רגל", הוא בדרך של מתן צו הפטר. כזה יכול להינתן לבקשת החייב, אף בלא הסכמת הנושים. צו כזה מפטיר את החייב מחובות בני תביעה בפשיטת-רגל ומאפשר לו לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים. צו כזה אינו פוטר את החייב מחובות מסוימים, שיעמדו בתוקף חרף צו ההפטר. אחד החובות האלה הוא כזה המגיע למדינה בשל קנס, שהוטל על החייב.

"במקרה שלפנינו הסתיים הליך פשיטת-הרגל של המשיב בעקבות הסדר נושים", פנה גרוניס לעניין שבפניו. במקרה כזה חל ההפטר, כאמור, על כל החובות בני התביעה בפשיטת-רגל, למעט חוב בגין פסק דין בתביעה למזונות. "חובות אחרים בני תביעה, כדוגמת קנסות החניה במקרה דנא, אינם 'מוגנים' מפני הסדר הנושים", המשיך גרוניס.

מייד הוא הזכיר הוראה בפקודת פשיטת-הרגל, הקובעת כי פשרה או הסדר, אף אם הוסכם עליהם ואושרו, לא יחייבו נושה, שלא הסכים להם לעניין חוב, שהחייב לא היה מופטר ממנו במסלול האחר של סיום הליך פשיטת-רגל - מתן צו הפטר.

כך, בהתקיים שני תנאים, יהפוך חוב ל"משוריין" בפני ההפטר, ויהיה ניתן לגבותו חרף ההפטר, שניתן מכוח הסדר נושים: הנושה הרלבנטי לא הסכים להסדר הנושים, והחוב נמנה עם אלה, שהחייב לא היה נפטר ממנו מכוח צו הפטר בפשיטת-רגל, שלא במסלול של הסדר נושים.

"במקרה שלפנינו מתקיימים שני התנאים הנזכרים", לא היסס גרוניס. עיריית טבריה כלל לא נטלה חלק בהליך פשיטת-הרגל של סינואני, ובוודאי לא נתנה את הסכמתה להסדר הנושים, שנכרת במסגרת ההליך. ומה בנוגע לתנאי השני? האם במסגרת מתן צו הפטר, שלא במסגרת הסדר נושים, היה חוב הקנסות שלו לעירייה ממשיך לעמוד? גרוניס קבע שאכן כך. הוא ראה חוב זה כ"חוב המגיע למדינה בשל קנס", שאינו נכנס בגדר ההפטר.

מערכת התמריצים של נושים

טרם דיון בהתקיימותו של התנאי השני, ראה גרוניס להבהיר, כי התנאי הראשון - שהנושה לא הסכים להסדר הנושים - מצריך פירוש מצמצם. "פרשנות מרחיבה של התנאי הנזכר עלולה להשפיע על נושים מסויימים שלא להסכים להסדר נושים, אפילו משרת ההסדר את האינטרסים שלהם עצמם", הטעים. "פרשנות מצמצמת זו מתחייבת, לגישתי, על מנת שלא לעוות את מערכת התמריצים של נושים בבואם לשקול אם להסכים או להתנגד להסדר נושים", הוסיף.

"האם חובו של המשיב לעירייה בגין קנסות החניה מהווה 'חוב המגיע למדינה בשל קנס", המשיך גרוניס לעבר התנאי השני, והשיב על כך בחיוב. הוא הזכיר, שאחת המטרות העיקריות של דיני פשיטת-הרגל היא לאפשר לחייב, שנקלע בתום-לב לקשיים, לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים. "צו ההפטר משקף את המטרה הזו", הוסיף. "הרצון לאפשר לחייב לצאת לדרך כלכלית חדשה גובר על הפגיעה הפוטנציאלית בזכות הקניין של הנושים", הוסיף גרוניס.

אלא שהמחוקק קבע סוגים מיוחדים של חובות, שאין מקום להסיגם מפני הרצון לאפשר לחייב להיפטר מחובותיו. אלה מנויים בפקודת פשיטת-הרגל: חוב מזונות לפי פסק דין; חוב שהושג במרמה; חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה; וחוב המגיע למדינה בשל קנס. "המשותף לכל אותם סוגי חובות הוא שבבסיסם עומדים שיקולים חברתיים מובהקים המצדיקים את 'שריון' החובות הנ"ל מפני צו הפטר בפשיטת-רגל", כך גרוניס.

בהתייחסו לחוב למדינה בשל קנס, הוא הזכיר, שביסוד החרגתו של חוב כזה מתחולת ההפטר עומד הצורך באכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי. "קנס, כידוע, הוא אחד מאמצעי הענישה המרכזיים בדין הפלילי", קבע. כך, תכלית הטלתו של קנס דומה, במובנים רבים, לתכלית השתת עונשים פליליים אחרים, לרבות מאסר. "אלה אמורים להביא לידי ביטוי את המטרות החברתיות המובהקות העומדות בבסיס דיני העונשין".

זרועו הארוכה של השלטון המרכזי

אליבא דגרוניס, המחוקק הישראלי מעדיף את התכליות, העומדות בבסיסה של הענישה הפלילית, על פני הרצון לאפשר לפושט הרגל לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים. "כשם שברור שאדם שנדון לעונש מאסר לא יהיה פטור מריצוי עונשו אך ורק בגין הליך פשיטת-רגל, כך... כל מי שהוטל עליו קנס פלילי לא יהיה פטור מתשלום הקנס אך נוכח קיומו של הליך כאמור". גרוניס הוסיף וקבע, שלו הפטר היה חל גם על קנסות, היה הדבר מתמרץ חייבים לפנות להליך פשיטת-רגל מתוך כוונה לנסות להשתחרר מחובות אלה.

גרוניס לא ראה מכשול בכך שהגורם, שהטיל את הקנס, היא עירייה ולא המשטרה או רשויות אכיפת החוק של השלטון המרכזי, של המדינה. לאור תכליתו המיוחדת והברורה של הדין, בנוגע להחרגתם מן ההפטר בפשיטת-רגל של סוגי חובות שונים, רואה גרוניס את הרשויות המקומיות, לצורך העניין, כ"זרועו הארוכה של השלטון המרכזי".

כך, גם קנסות חניה, שהוטלו על-ידי רשות מקומית, לא יתפוגגו כתוצאה מהפטר, שיוענק לחייב, במסגרת הליך פשיטת-רגל, וזאת גם כאשר זה ניתן בעקבות הסדר נושים. בשולי פסק דינו ראה גרוניס להבהיר כי אותו הדין יחול גם על קנסות מינהליים. השופטים סלים ג'ובראן ואסתר חיות הסכימו עמו. (ע"א 5735/09).