הסוף לקומבינת השכר בליגת הבייסבול

ה-MLB לא תאשר יותר "בונוסים סטטיסטיים" לשחקנים; בנוסף, הקבוצות לא יוכלו לשלם "הוצאות אישיות" של מיליוני דולרים לשחקנים אחרי הפרישה

ליגת ה-MLB, בשיתוף עם ארגון השחקנים של הליגה (MLBPA), הודיעו לקבוצות ולשחקנים כי לא יהיו רשאים עוד לשלם "בונוסים סטטיסטיים" לשחקנים, וכל התשלומים לשחקנים יהיו במסגרת חוזה רגיל ("פיקס"). ההחלטה באה בעקבות שני ההסכמים האחרונים של השחקנים אלברט פויולס, שחתם חוזה של 240 מיליון דולר ל-10 שנים עם לוס אנג'לס איינג'לס, והחוזה של ראיין צימרמן בסך 100 מיליון דולר ל-6 שנים עם וושינגטון נאשיונלס.

במסגרת ההסכם עם פויולס, למשל, נקבע כי יקבל בונוס של 10 מיליון דולר עבור "ציוני דרך סטטיסטיים" - 7 מיליון דולר אם ישבור את שיא ההום-ראנס בכל הזמנים של בארי בונדס שעומד על 762 הום-ראנס (פויולס כרגע עומד על 445), ו-3 מיליון דולר במידה שיגיע לחבטה ה-3,000 בקריירה (עומד כרגע על 2,089 "היטס").

בנוסף, כדי למנוע מתשלום מס לוקסוס החלו קבוצות לצרף לשחקנים כמו פויולס וצימרמן סעיפים בחוזים שמבטיחים להם כספים גם אחרי שיפרשו. למשל, לחוזהו של פויולס הוכנס סעיף שמבטיח לו "הוצאות אישיות" (personal services) בסכום של 10 מיליון דולר ב-10 השנים שאחרי הפרישה (מיליון דולר "הוצאות" בכל שנה אחרי שיפרוש). לצימרמן יש הסכם "הוצאות אישיות" שמבטיח לו 2 מיליון דולר בכל שנה, ב-5 השנים שאחרי הפרישה. ההסכמים האלו נועדו לאפשר לשחקנים להגדיל את סכומי הכסף שהם מקבלים בחוזה הכולל, ובמקביל להקל על הקבוצות להגדיל את הסכומים שלא נחשבים לתקרת השכר. גם החוזה הגדול בכל הזמנים בספורט - 275 מיליון דולר ל-10 שנים שעליו חתם אלכס רודריגז עם קבוצת הבייסבול ניו יורק יאנקיז ב-2007 - כולל בתוכו 30 מיליון דולר בצורת "בונוסים" של הגעה למספר חבטות, הום-ראנס ו"הוצאות אישיות".

לפני כשנתיים פסק בית המשפט בארה"ב נגד חוזי ההעסקה בליגת ה-NHL, אחרי שהתברר שקבוצות מעניקות לשחקנים חוזים למשך 30 שנה. במסגרת אותם חוזים שחקנים קיבלו משכורת מהקבוצה עד גילאים 45-50, שנים ארוכות אחרי שהפסיקו לשחק, זאת בכדי לפרוש תשלומים ולאפשר פעילות נוחה יותר לקבוצות תחת תקרת השכר.