חכה, מאיר, הדור הבא עוד לא נולד

התוצרת המקצועית המשובחת של מאיר טפירו, שבגיל 37 מעמיד כמעט טריפל-דאבל בכל משחק בפלייאוף, יכולה לספר דבר או שניים על הבעיות של הליגה

במקרה שלא שמתם לב: הפלייאוף בליגה בכדורסל נפתח בשבוע שעבר. כן, קצת לא נעים אבל הליגה הזאת נעלמה מתחת לרדאר בין הליגה האדריאטית ליורוליג, בין ליגת האלופות לבלאגן בכדורגל הישראלי. הליגה הזאת נעלמה בין היתר בגלל סיבוב שלישי משמים עד מיותר, כזה שאפילו עכברי הכדורסל לא עקבו אחריו.

אבל עכשיו הגיעה ההצגה האמיתית. כי הפלייאוף הוא לא המשך ישיר לליגה אלא ליגה בפני עצמה, עם דינמיקה אחרת, עם משמעות אמיתית לכל משחק. אם נשים בצד לרגע את העובדה שרמת הכדורסל עדיין לא מתרוממת (הגיע הזמן אחרי 30 משחקים שקבוצות כבר ישחקו כדורסל שוטף, מחובר, זורם, לא?) ואת העובדה שהסדרה בין מכבי ת"א למ.כ הבקעה הוכרעה ברגע שבו הוכרזה, בשאר הסדרות הניצחונות עד עכשיו הושגו בהפרש ממוצע של שלוש נקודות (!). שלשה, סל אחד.

הפלייאוף היא שעתם היפה של הרכזים, של מנהלי המשחק. כבר כתבנו כאן יותר מפעם אחת: גארדים מביאים את התארים. כשהמשחק צמוד, מה שאמור להיות ובאמת קורה בשלבי ההכרעה העונה בפלייאוף, הניצחון נמצא בידיים של מקבל ההחלטות, השחקן שמוביל את הכדור. אנחנו רואים איך טפירו (אשדוד), מורן רוט (חולון) ונעימי (ירושלים) סוחבים את הקבוצות שלם לניצחונות, וכשרביב לימונד (אשקלון) נותן תפוקה כמו דרווין קיטצ'ן - אחד מחמשת השחקנים הטובים בליגה - פתאום אשקלון, שבסיבוב השלישי לא היתה מסוגלת לנצח חבורה של קונוסים, מובילה 0-2 על ראשל"צ המצוינת של אפי בירנבוים. טפירו מגיע עם ההליכון ולוקח את הביתיות מגליל/גלבוע שהיתה הקבוצה היציבה ביותר השנה מחוץ לאזור חיוג נוקיה; וגם הסדרה בין חולון לירושלים תלויה במנצח בדו-קרב בין מורן רוט לנעימי.

ההערכות המוקדמות דיברו על כך שרק הסדרה בין ירושלים לחולון תהיה צמודה (כרגע 1-1). הצפי היה שגליל/גלבוע וראשל"צ ישייטו מול אשקלון ואשדוד שנראו מפורקות בסיבוב השלישי המיותר. בפועל שתי הסדרות נמצאות ב-0-2, אבל דווקא לטובת הקבוצות "הנחותות" מהמקומות השישי והשביעי. האחראים העיקריים למהפך מעבר לרכזים הישראלים הם שני שחקנים מצוינים, הסמול-פורוורדים, דווין מיצ'ל (אשקלון) וג'וש קארטר (אשדוד). מדובר בשני שחקנים שכיף לראות, שתורמים לקבוצה באספקטים רבים מעבר לנקודות. שניים שלוקחים על עצמם בדקות ההכרעה, שעושים הכל בשביל הקבוצה. בליגה כזאת שבה אין יותר מדי כישרון, "פגיעה" של מאמן עם זר אחד טוב כנראה מספיקה לעשות את ההבדל ולקחת קבוצה לפיינל-פור.

***

התוצרת של מאיר טפירו באשדוד ממחישה את אחת הבעיות הקשות בליגה. בגיל 37 הוא מעמיד ממוצע של כמעט טריפל-דאבל בסדרה מול גלבוע/גליל (12 נק', 7 ריב', 9 אס'). טפירו חוגג בגילו המופלג בעיקר בגלל שאין לנו מספיק שחקנים ברמה. מחוץ למכבי ת"א יש היום רק שבעה ישראלים שמגיעים למאזן דו-ספרתי בנקודות בפלייאוף. זאת אומרת שפחות מישראלי אחד בקבוצה מספיק טוב בשביל לתרום בצורה מהותית ועקבית לקבוצתו. לכל מי שחושב שנקודות הם לא הפקטור המשמעותי, אז אם נשקלל את התרומה של הישראלים לפי נקודות מדד - נקבל אפילו עוד פחות שחקנים ישראלים משמעותיים.

החלק היותר חמור הוא שהגיל הממוצע של הישראלים "הבכירים" הוא מעל 30. עם כל הכבוד לשחקנים הישראלים ועם כל הכאב שבדבר, כשאין שחקנים ברמה גבוהה לא יעזור חוק רוסי או חוק גרוזיני. תרומתם העיקרית של הישראלים לדף הסטטיסטיקה תהיה רק בדקות על המגרש. כדי שתהיה תקומה לליגה, עם ובלי קשר למכבי ת"א, צריכים להיות בכל קבוצה 2-3 ישראלים שמסוגלים לשחק ברמת ליגת על ולא רק להירשם בטופס. בשנים שעברו נהג יו"ר המינהלת להעביר את תפוח האדמה הלוהט לאיגוד הכדורסל כאחראי על הטיפול בתשתיות של השחקן הישראלי. היום הוא יכול לסגור הכל על ארוחת בוקר במטבח שלו עצמו.